facebook tracking pixel
חיפוש סגור

אורי גולדבורט | היסטוריה של הספורט | 17/07/2012

האפוס של המיל, חלק ג'

האפוס של המיל
חלק ג'
מאת: פרופ' אורי גולדבורט
אליוט – המערכה האחרונה
מאורע פיקנטי אם כי חסר משמעות ממשית אירע בסוף שנת 1958 – דרק איבוטסון רץ מיל לראשונה ב-4:00 ד' בדיוק. 1959הייתה בהכרח צל דהוי של 1958, שכן אליוט ביכר להישאר בארצו בעונת הקיץ האירופי והאלברג זנח את המרחק. עיקרה של שנה זו – כושר מצוין של רוז'אבולג'י (3:39.3 ו-3:38.9 ד') וגיחתו של המזרח-גרמני זיגפריד ולנטין לשורה הראשונה: 3:39.4 ד' ושיא אירופי במיל – 3:56.5 ד'. נעבור ל-1960: ככל שמתקרבים המשחקים האולימפיים ברומא מוצאים אנו סימן שאלה גדול סביב בכיר רצי העולם, הרב אליוט: המוטיבציה ירדה, הוא נישא במאי 1959, הניסיון התחרותי השוטף צומצם. האמנם לא ירשם שמו ברשימת המנצחים האולימפיים? ולנטין הוסיף לעשות גדולות: שיא עולמי ב-1000 מ' - 2:16.7 ד', 1,500 מ' הוא עבר ב-3:38.7 ד'. הצמד הצרפתי מישל ברנאר ומישל ז'אז'י מצטייר כאיום, ודן וארן מוכן כתמיד. לטאבורי (גולה בארה"ב) אסור להתחרות במשחקים האולימפיים מאחר שעזב את הונגריה ועדיין לא קיבל אזרחות ארה"ב. דילאני, פצוע, הסתפק (ללא הצלחה) ב-800 מ'. ברומא מנצחים אליוט, ברנאר ווארן ב-3 מקצי חצי-הגמר. ולנטין ב-3:46.9 ד', בחוץ, נוסח רוז'אבולג'י ב-1956 וכמוהו לינקולן וואוריסאלו. בראש סחרחר מחוסר שינה ודלקת בגרונו המטופלת בפניצילין, מתייצב אליוט לגמר. תחילה הוא שישי, אחר-כך רביעי, כשמישל ברנאר מוליך את הרצים ל-800 מ' ב-1:57.8 ד'. עוד 100 מ' ואז זה קורה שוב: ה"מניפה" המוכרת נפתחת. אליוט בראש. האחרים נדים בין ייאוש לבין חלומות על כסף וארד. רוז'אבולג'י, בגיל 31, נמצא הפעם בכושר המתאים. אז ב-1956, היו הטנקים הסובייטים; אך עכשיו ישנו אליוט – ומול אליוט הוא אבוד. נותרו עוד 200 מ'. סראטי מנופף במגבתו. אליוט יודע: השיא בהישג יד. עוד מאמץ מענה – חוט המטרה נכרך על חזו, והשיא העולמי מתוקן – 3:35.6 דקות! רוז'אבולג'י מיואש וז'אז'י מדביקו בסיום: 3:38.4 ד' – שיא לעצמו. על הדוכן מלאו עיניו של אליוט, לראשונה, דמעות. מהדוכן המשיך אל 11 מירוצים נוספים תוך שבועות ספורים (עם הפסד בודד ב-800 מ', לפיטר סנל) – ונעלם בין נבכי ההיסטוריה של הספורט, והוא בן 22 בלבד. תמה תקופה בדברי-ימי האתלטיקה.
אליוט איננו; רצי ארצות-הברית בעליה, וארן נפסל – וליל הפלאים בוונגנואי
אנו נמצאים ב-1961. ללא הרברט אליוט: אין עוד בנמצא רץ יחיד שהוא משכמו ומעלה. באישטוואן רוז'אבולג'י, בן 32, הגיל נותן אותותיו. רון דילאני פרש. בו בזמן החל המיל האמריקני לשגשג. דיירול ברלסון, בן 21, היה שישי במשחקים האולימפיים ברומא (3:40.9 ד'). בפברואר 1961 הוא גבר בניו-זילנד, בזה אחר זה, על מארי האלברג, פיטר סנל (האלופים האולימפיים ב-800 ו-5,000 מ'), שוב על האלברג ולבסוף – לתדהמת כולם – ניצח את סנל, רוז'ה מואנס וג'ורג' קר גם יחד – בריצת 800 מ', שבה זכו השלושה ב-3 המדליות במשחקים האולימפיים ברומא! ב-24 במאי, ביוג'ין ( מדינת אורגון, ארה"ב), קבע ברלסון שיא אמריקני מצוין במיל – 3:57.6 ד'. באליפות ארה"ב חיכה לו ג'ים ביטי, בן ה-26, אשר עוד ב-1960 קבע שיאים לאומיים במיל (3:58.0 ד') וב-5,000 מ' (13:51.8 ד'), אך נכשל במשחקים האולימפיים. לאחר מאבק טקטי ואיטי, הביא סבוב אחרון של 55.3 שניות נצחון לברלסון (4:04.9 ד').
ואז באה סדרת ריצות מזהירות של ביטי, נמוך הקומה: ניצחונות על רצי 1,500 מ' של ברה"מ, פולין ובריטניה בתחרויות בין-ארציות, שבהן גבר, בין השאר, על ויטולד באראן, הפולני המצטיין. לאחר מכן ניצח את דן וארן וסיים בשיא אמריקני באוסלו, 3:40.2 ד'. כאן החל דן וארן להסתמן כמועמד רציני ל"ירושת אליוט". לאחר סדרת מירוצים צפופה שבכולם ניצח (כולל את ז'אז'י) התייצב ב-1 בספטמבר בסטוקהולם לריצת מיל נגד זיגפריד ולנטין ("הכישלון המפואר" של רומא 1960), באראן, מישל ברנאר וגורדון פירי, ובסדר זה הקדימם בסיום מוחץ (סיבוב אחרון – 51.9 שנ' !!) בזמן 3:58.9 ד'. או אז באה הידיעה המדהימה: וארן, דוגמת הייג ואנדרסון 15 שנים קודם לכן, נפסל על-ידי ההתאחדות השוודית עקב תשלומים מופרזים. מקור אחד אף טען כי הוא גבה תשלום על פי מספר מטרים של ריצה...פינאלה ל-1961: בריצה מאוחרת, בפוטסדם, קובע גם הפעם זיגפריד ואלנטין את התוצאה הטובה של השנה: 3:39.8 ד'.
תמה 1961. 26 איש כבר עברו מיל בפחות מ-4 דקות. עם ה-26 לא נמנה האלוף האולימפי המפתיע ביותר של 1960, פיטר סנל. בעוד אירופה נמה את "תנומת החורף", החל סנל באימונים מפרכים בהדרכת ארתור לידיארד (ובהם אפילו מרתון תחרותי שלם בנובמבר 1961). סנל רץ בינואר 1962 מיל ב-4:01.3 ד'. משאמר, ב-27 בינואר, לשפר "בחשאי" את שיאו הני-זילנדי של האלברג (3:57.5 ד' ב-1958 בדבלין, בריצת השיא של אליוט) נראו סיכוייו כפושרים. בשעות הערב, ב"גני קוק" שבוונגנואי, חיכו לו לא רק האלברג עצמו ותומאס, משתתפי אותו מירוץ היסטורי בדבלין, אלא גם 16,000 איש שכנראה "הריחו" משהו. 2 דקות נדרשו כדי לכסות את מחצית המרחק (האלברג בראש). סנל דוהר קדימה – רץ ה-5,000 מ' הבריטי ברוס טאלו עובר אותו. 300 מ' לסיום: סנל פורץ לפתע פתאום במיאוץ אדיר, חוצה את קו הגמר והכרוז מודיע לקהל האלפים: הושווה השיא העולמי של אליוט! סנל רץ סבוב ניצחון ואז...טעות! בתכניה כתוב: השיא הוא 3:54.4 ד', אך השיא היה 3:54.5 ד' – וסנל, אם כן, הודות לעשירית השנייה, שיאן עולמי חדש. מעולם לא שיפר רץ מיל או 1,500 מ' שיא אישי בשבע שניות תמימות, בדרך לשיא עולמי! שתי עובדות מעניינות נוספות על שיא זה של סנל: 1) הוא הושג על מסלול דשא; 2) זהו השיא היחיד במיל מתחת ל-4 דקות בו קובע השיא רץ את ההקפה הראשונה בזמן של יותר מדקה. סנל רץ את ההקפה הראשונה ב-61 שניות.
"גילוי אמריקה"; ג'ים ביטי ומישל ז'אז'י טוענים לגדולה; ברלסון ואוהרה נוטלים הבכורה בארה"ב – אך פיטר סנל עדיין מושל בכיפה
שבוע בלבד לאחר "ליל וונגנואי", קבע פיטר סנל את שיאיו המופלאים ב-800 מ' (1:44.3 ד', החזיק מעמד כשיא עולמי 12 שנה, שיא ליבשת אוקיאניה עד היום!) ו-880 יארד (1:44.9 ד'). ב-23 באפריל המתינו לו ברלסון, ג'ים גרל ואלף צופים נלהבים ב"קוליסאום" בלוס-אנג'לס. סיבוב לסיום, קארי וויזיגר עדיין בראש. כאן פורצים יחדיו סנל וברלסון; אך סנל דוהר את 220 היארד האחרונים ב-24.5 שניות (120 היארד האחרונים: 13.4 שנ'), וזה יותר מדי אפילו בשביל "מסיים מוסמך" כברלסון (3:57.9 ד') ובודאי עבור גרל (3:58.9 ד'). סנל מסיים בזמן המהיר ביותר על אדמת ארה"ב עד אותו יום – 3:56.1 ד'.
בינתיים הספיק ג'ים ביטי, שלא רץ בלוס-אנג'לס, לפרוץ גבול נוסף: מיל מתחת ל-4 דקות באולם סגור (3:58.9 ד' ב-10 בפברואר 1962 ואחר-כך שוב 3:59.7 ד' בשיקגו). לאחר תקופת פציעה, שבר (שוב בלוס-אנג'לס) את השיא העולמי בריצת 2 מיל (8:29.8 ד') ב-8 ביוני. מכאן לאליפות ארה"ב בוולנט, קליפורניה. על אף העדרו של ברלסון עוברים לראשונה 4 אמריקנים את המיל בפחות מ-4 דקות: ביטי 3:57.9 ד', גרל וקארי וויזיגר 3:58.1 ד', ביל דוטסון 3:59.0 ד'. ההמשך של ביטי (במסעו באירופה) היה מדהים: 2 שיאים אמריקנים רצופים ב-1,500 מ' (3:39.9 ו-3:39.4 ד'), שיאים אמריקנים במיל, תחילה בלונדון (3:56.5 ד' לפני גרל 3:56.7 ד') ו-3 ימים לאחר מכן בהלסינקי, 3:56.3 ד'. לבסוף, שיאים ב-3 מיל (13:19.2 ד') ו-5,000 מ' (13:45.0 ד') כל זה במרוצת 15 יום, מבצע המזכיר את אליוט ב-1958. רק סנל, אליוט ולינקולן, רצו את המיל מהר יותר מביטי, בנקודה זו.
בעוד ביטי עושה שמות בשיאי ארה"ב (וברצי ברה"מ, בריטניה ופולין), תיקן מישל ז'אז'י, עתה רץ מנוסה בן 25, את שיאו העולמי של גורדון פירי ב-3000 מ' מ-7:52.8 ד' ל-7:49.2 ד', ירד לראשונה מאז המשחקים האולימפיים – גם הוא מ-3:40 ד' (3:39.9 ד', ב-10 ביולי בציריך) והתייצב בספטמבר לאליפות השישית של אירופה. ליריביו העיקריים נחשבו באראן והגרמני הצעיר, האראלד נורפות הגבוה והצנום (זיגפריד ולנטין היה פצוע). נורפות נפל כ-500 מ' מהסיום ואילו ז'אז'י חלף בסיום בנקל על פני באראן וניצח, 3:40.9 ד' לעומת 3:42.1 ד'. עתה נותר הצרפתי כמתחרה היחיד הרציני, באירופה, לסנל ולאמריקנים. ב-7 באוקטובר, בסינט מור, שיפר ז'אז'י בעשירית השנייה את השיא הצרפתי שקבע במשחקים האולימפיים – 3:38.3 ד', שתי עשיריות מהשיא האירופי בן 5 השנים של יונגוירט.
בטרם חלפה השנה ראה עולם האתלטיקה עוד מאורע מעניין: משחקי האימפריה הבריטית בפרת', אוסטרליה, אשר סיפקו לפיטר סנל הזדמנות לזכות בתואר כפול. הזמנים היו איטיים עקב מירוצים טקטיים – 1:47.6 ד' (לאחר מאבק עז עם ג'ורג' קר) ב-880 יארד ו- 4:04.6 במיל.
1963 תיזכר כשנת ההתמודדות הגדולה של סנל נגד ה"גווארדיה האמריקנית". בפברואר הוא הפסיד במירוץ באולם נגד ג'ים גרל. ב-25 במאי נפגשו במודסטו סנל וביטי לראשונה, על רקע פרסומת עצומה וציפייה רבה. צמודים בתחילת הסיבוב האחרון, שוב פגרו סנל וביטי אחר וויזיגר. הפעם רק סנל מצליח לעבור – ולא רק זאת: סבוב אחרון של 54.7 שניות מביאו למטרה ב-3:54.9 דקות! האטת מה בסיום עלתה לו בשיא עולמי בטוח. וויזיגר, ביטי וגרל הסתפקו ב-3:57.3, 3:58.0 ד' "בלבד". לאחר שבועיים, במירוץ הקלאסי של קומפטון, פרץ וויזיגר בקצב מהיר דווקא בסבוב השלישי, שבר בעשירית את השיא האמריקני של ביטי ב-1,500 מ' (3:39.3 ד') ולאחר כל זאת הגיע...חמישי לאחר סנל (3:55.0 ד) ביטי (3:55.5 ד', שני שיאים אמריקנים בריצה אחת על-ידי שני רצים שונים!!), ברלסון (3:55.6 ד') וגרל (3:56.4 ד'). להגיע חמישי בריצת מיל ב-3:56.6 ד' – זה היה מוזר ביותר ב-1962, וכמעט בלתי מתקבל על הדעת.
...ובינתיים, יום קודם לכן, שבר בשארלטי מישל ז'אז'י את שיאו העולמי של ביטי ב-2 מיל (8:29.6 ד'). ב-28 ביולי, באליפות צרפת, הוא שבר סוף סוף את השיא האירופי – 3:37.8 ד' לפני ברנאר (3:38.7 ד'), אך טרם תם סיפורם של האמריקנים. משהתייצבה שוב כל החבורה לאליפות הלאומית, הוביל ביטי, בעוד גרל נושר עקב פציעה, אך בישורת האחרונה פרץ ברלסון כרגיל והקדים במעט (3:56.7 ד') את הכוכב הלא כל כך חדש תום אוהרה (3:56.9 ד'), כשוויזיגר וביטי מפגרים מאחור. הסיפור הזה חזר על עצמו בתחרות הבין-לאומית במוסקבה, נגד ברה"מ: ברלסון (3:41.0 ד') מגיח מאחור ומקדים את אוהרה (3:41.3 ד'). ארה"ב – פולין: שוב "פיניש" מהיר של ברלסון, לאחר "זחילה" בסיבובים הראשונים (3:50.0 ד') ולפני אוהרה (3:50.2 ד') ובאראן (3:50.4 ד').
 
הסדרה פורסמה לראשונה ב"החינוך הגופני" בשנים 1975 - 1976 ולאחר מכן (בגרסה מעודכנת) ב"עולם הריצה" בשנים 1984 - 1985.
 
 
 
 

מאמרים רלוונטים נוספים

מרלין אוטי - חלק א

07/07/2012

קרא עוד

אימוני גובה של אלופים אולימפיים

26/04/2015

קרא עוד

ההיסטוריה של הקפיצה לגובה

26/11/2019

קרא עוד

​​השתתפות באליפות העולם באתלטיקה עד גיל 18 והצלחה כבוגרים, חלק ג'

26/08/2017

קרא עוד

פעילות גופנית, שינויים במשקל ורגשות בתקופת הריחוק החברתי

18/07/2020

קרא עוד

מגמות בתחום אימוני הכושר לקראת שנת 2015

13/12/2014

קרא עוד