facebook tracking pixel
חיפוש סגור

אורי גולדבורט | היסטוריה של הספורט | 18/07/2012

האפוס של המיל, חלק ד'

האפוס של המיל
חלק ד'
מאת: פרופ' אורי גולדבורט
ארצות-הברית: אינפלציה של רצי מיל מעולים וכשלון אולימפי מוחץ, סנל בשיא גדולתו
בקיץ 1963 לא יצא ג'ים ביטי, כהרגלו, לאירופה. ב-1964 סיים את הקריירה בגיל 29. כך "נעלם" אחד מרצי המיל הגדולים, ללא הזדמנות להנצחת יכולתו בזירה האולימפית. כאילו בתמורה, הגיע המיל האמריקאי לשיא פריחתו. ביוג'ין, אורגון, במצודתו של המאמן הנודע ביל באוורמן, שגשג לא רק ברלסון, אלא גם ארצ'י סן-רומני, שאביו, בעל אותו השם, היה רץ מצטיין בשנות השלושים (קבע בין היתר שיא עולם בריצת 2000 מ' בשנת 1937 - 5:16.6 ד'). אך הבה נפרע חוב קטן ל-1963: "השועל הזקן" זיגפריד ואלנטין חזר לכושר: מיל ב-3:56.9 ד' וניצחונות על זיגפריד הרמן (מכוכבי 1956) ועל הכוכב העולה יורגן מיי, בזמן 3:38.9 ד', רימזו על כך.
עונת החורף 1964 – תום אוהרה. זו המשוואה שאפיינה את תחילת השנה. " הישג שיא עולמי" באולם, ב"מיל של בקסטר" – 3:56.6 ד'. (שיאים עולמיים באולם מוכרים רק החל משנת 1987, אך קיימות רשימות לא רשמיות של ההישגים הטובים משנים קודמות. "הישג השיא " הישן ביותר המוכר במיל הוא משנת 1885  - לורנס מאיירס 4:39.2 ד',  השיא העולמי הראשון בריצת מיל באולם שקיבל הכרה רשמית הוא 3:49.78 ד' של אימון קוכלאן משנת 1983). "הישג שיא עולמי" נוסף רשם אוהרה ב 6 במארס 1964 – 3:56.4 ד'. המשחקים האולימפיים בטוקיו מתקרבים. היהיה זה סנל, או זאז'י, ושמא ברלסון, אוהרה ואולי מישהו אחר? 23 במאי במודסטו: ברלסון ואוהרה נלחמים כתף אל כתף בסיבוב אחרון מהיר. הניצחון, כחוט השערה, לברלסון (4:00.2 ד' לשניהם). מאחורי גבם קבע צעיר צנום, בן 17 מקנזס זמן של 4:01.7 ד' – זמן אגדי עבור נער בגילו. השם: ג'ים ראיין. כעבור יומיים: "המיל של קומפטון". כמעט מיותר לומר: ברלסון הקדים את אוהרה בשתי עשיריות. קרוב מאד אליהם ארצ'י סן-רומני. הזמנים: 3:57.4, 3:57.6, 3:57.6 ד'. רץ ה-800 מ' גרות 3:57.9 ד'. גרל (שהוביל בנקודת ה-1500 מ'!) 3:58.5 ד', בוב דיי וקרי וויזיגר 3:58.9 ד' ושמיני ג'ים ראיין 3:59.0 ד'.
שמיני בריצת מיל ב-3:59.0 ד'? ובגיל 17? "לא יתכן", אך זו עובדה – ומאותו רגע מובן הצורך בשינוי מושגים לגבי ריצה זו. רק 33 בוגרים בכל ההיסטוריה רצו עד אז 3:59 או מהר יותר, ועתה - שמונה במירוץ אחד ובתוכם תלמיד תיכון בן 17. באליפות ארה"ב הצליח סוף סוף אוהרה (3:38.1 ד', שיא ארה"ב) לגבור על ברלסון (3:38.8 ד'), גרל (3:38.9 ד') וראיין (3:39.0 ד'!). כעבור שבוע – מבחנים אולימפיים מוקדמים בניו-יורק לבחירת השישה שייתיצבו למבחנים הסופיים. הכל חוזר לקדמותו כאשר במירוץ איטי בתחילה, וסוחף בסיום, מקדים ברלסון (3:45.4 ד') את אוהרה (כן, בשתי עשיריות...), גרל, ראיין, סן-רומני ודיי. ב-13 בספטמבר ב"קוליסאום" בלוס-אנג'לס התייצבו השישה. האם צריך לציין, שברלסון הקדים בסיום את אוהרה, הפעם (לשם שינוי) ב-3 עשיריות? (3:41.2 ו-3:41.5 ד'). מאחוריהם,  הפסיד ג'ים גרל הותיק את מקומו במשחקים האולימפיים ב"פיניש" דרמטי כנגד ה"ינוקא" ראיין (3:41.9 ד' שניהם). ופיטר סנל? לקראת המשחקים האולימפיים ועקב העדרו מהזירה האמריקנית אפפה אותו תעלומה מסוימת, נוסח אליוט ב-1960. לאחר התחלה צולעת, הגביר סנל אימוניו, רץ 35 ק"מ מדי יום ראשון, והיו כמה שבועות בהם הקילומטראז' שלו הגיע ל-160 ק"מ לשבוע. אחר כך עבר לאימונים מפרכים בעליות.
הגיע אוקטובר ועמו המשחקים האולימפיים בטוקיו. הכושר המצוין של סנל התברר כאשר הגן על תוארו בריצת 800 מ'. ב-14 בחודש הוא קבע במוקדמות 1:49.0 ד', למחר בחצי-הגמר קבע 1:46.9 ד' וב-16 לחודש שבר את השיא האולימפי בדרכו לזהב השני שלו – 1:45.1 ד'. מוקדמות ריצת 1,500 מ' נערכו ב-17 בחודש.  ארבעה ראשונים מכל אחד מארבעת המקצים ושני "מפסידים מהירים", עלו לחצי-הגמר. באראן, ג'ון דיויס מניו זילנד, ברלסון  וארגס לפס מקנדה, עלו מן המקצה הראשון. ברנאר, מיי ,הבריטי ג'ון ויטון, ראיין  והשוודי קרל-אונו אולפסון מהשני (סלונן בחוץ),  קיפ קיינו מקניה, וולף-דיטר הולץ מגרמניה,  אוהרה וסנל מהשלישי, אלאן סימפסון מבריטניה, ז'אן ואדו מצרפת, יוזף אודלוזיל מצ'כוסלובקיה, יוג'ין אלונסיוס מבלגיה וסימו ואשיץ' מיוגוסלביה מהרביעי (כמו ברומא, ולנטין בחוץ...). אחרי ארבעה ימים רצופים של תחרויות קיבל סנל יום מנוחה שכן חצי-הגמר נערך רק ב-19 בחודש. היו שני מקצי חצי-גמר מהם העפילו לגמר הארבעה הראשונים מכל מקצה בתוספת "מפסיד מהיר" אחד. סנל היה ראשון (3:38.9 ד') במקצה הראשון והמהיר ואתו עלו לגמר: באראן, אודלוזיל, ברנאר וויטון. ראיין סיים אחרון בזמן עלוב – 3:55.0. מקצה חצי הגמר השני היה איטי יותר: ברלסון (3:41.5) עלה עם סימפסון, דיוויס וואדו. לקיינו ואלונסיוס שנשרו נרשם זמן זהה כמו לדיויס וואדו (3:41.9). גם אוהרה (חולה) ומיי לא עלו. הלו"ז של קיינו במשחקים: 16 בחודש: מוקדמות 5,000 מ' – 13:49.6; 17 בחודש: מוקדמות 1,500 מ' – 3:45.8; 18 בחודש: גמר 5,000 מ' – 13:50.4 ד' (מקום חמישי); 19 בחודש: חצי-גמר 1,500 מ'... אולם הרבה יותר ממספר פיינליסטים בלט בהעדרו מישל ז'אז'י, אשר העדיף את 5,000 מ' (ריצה בה היה בעמדת ניצחון ונחל אכזבה מרה עת עברוהו שלושה רצים לקראת הסיום).
סנל או ברלסון (ואולי באראן)? אם זאת נראתה השאלה לקראת הגמר ואם סנל היה עייף מחמש הריצות שעבר, הסתבר  כי דווקא האמריקנים התישו, כנראה, איש את כוחות רעהו בריצות המחץ של מאי עד ספטמבר. הגמר יצא לדרך ב-21 באוקטובר כאשר מישל ברנאר חוזר על "סיפור רומא" ומוביל בראש. ג'ון דיויס החליפו ב-700 מ', הוביל ב-1,200 מ' (2:59.3 ד') - וכאן רץ סנל את 100 המטרים בישורת האחורית ב-12.7 ש' וה-100 הקשתיים שאחריהם ב-12.3 ש'! הייתה זו הריצה האולימפית הראשונה שכותב שורות אלה ראה בטלוויזיה (בעת שהותי באירלנד). לאחר מכן ראיתיה שוב ושוב. האפקט על הרצים האחרים היה מדהים! ברלסון ניסה לפרוץ, נחסם על-ידי באראו ואודלוזיל – והתייאש. סנל סיים ב-3:38.1. חבורה מיתקלת ומיטלטלת נשתרכה מאחוריו: אודלוזיל ודייויס 3:39.6 ד', סימפסון 3:39.7 ד'. ברלסון ובאראן המאוכזבים 3:40.0 ו-3:40.3 ד'.. ה – 800 מ' האחרונים של סנל: 1:52.0 ד'. מהירים אף מאליוט ברומא (אם כי לאחר 700 מ' ראשונים פחות מתישים). לראשונה מאז 1920 (אלברט היל מבריטניה) זכה שוב רץ אחד בניצחון אולימפי כפול ב-800 ו-1,500 מ'.
 
הסדרה פורסמה לראשונה ב"החינוך הגופני" בשנים 1975 - 1976 ולאחר מכן (בגרסה מעודכנת) ב"עולם הריצה" בשנים 1984 - 1985.
 
 

מאמרים רלוונטים נוספים

מבנה הרקמה בגיד אכילס בקרב ילדים בעלי עודף משקל וילדים בהשמנה

03/12/2019

קרא עוד

הפינה האולימפית: האחים טורטן

18/05/2012

קרא עוד

טכנולוגיה וחינוך גופני - אויבים או חברים

19/08/2017

קרא עוד

הפינה האולימפית: גיבור המרתון שנפסל

09/04/2012

קרא עוד

קיצור תולדות הסימום באתלטיקה

15/07/2013

קרא עוד

כושר אירובי בצעירים הוא מרכיב בריאותי חשוב

21/09/2020

קרא עוד