| | 14/02/2019

שולחן עגול / עו"ד פרי נובוטני, ניר רן, אמנון שחורי

מגזין מצודה חונך את מדור "שולחן עגול" אשר יופיע אחת לרבעון. המדור יעסוק בליבון, דיון וניתוח של סוגיות מן העבר או מן ההווה אשר יש בהן עניין מקצועי או ניהולי לעוסקים באבטחה. לעיתים ניתוח של אירוע מן העבר הרחוק אשר ייתכן שלקחיו לא  נלמדו עד תום או שהם נשכחו, לעיתים עניין בוער שעל סדר היום הציבורי ולעיתים קושיה מקצועית שיש עליה מחלוקת.
מדור שולחן עגול ירוכז על ידי מד"ר בית הספר לניהול אבטחה וחירום במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט), אמנון שחורי. משתתפי הדיונים ייקבעו אד-הוק, בהתאם לנושא שעל הפרק. הקוראים מוזמנים להפנות אל המדור נושאים עליהם הם מבקשים לקבל את התייחסות המדור, ובוודאי שהמציע יוכל אף לבקש להיות מוזמן להשתתף בדיון השולחן העגול.
למותר לציין ולהדגיש שהדיונים יפורסמו במגבלות של הימנעות מחשיפה של שיטות ונהלים שיפה להם השתיקה.

 
שולחן עגול בנושא "פעולת דוד הנחלאווי" – שימוש בנשק על ידי איש ביטחון למטרת איום

משתתפים:

ניר רן – ראש בית הספר לניהול אבטחה וחירום ומנכ"ל חברת אקסיום אבטחה וניהול
פרי נובוטני – עורך דין. מומחה בתחום היבטים משפטיים של אבטחה וביטחון וסמכויות אנשי ביטחון.
אמנון שחורי – מדריך ראשי בבית הספר לניהול אבטחה וחירום וסמנכ"ל מבצעים בחברת אקסיום אבטחה וניהול.

 

הרקע לדיון בנושא:

באפריל 2014 נשלחו חיילים מגדוד 932 של חטיבת הנח"ל  למשימות שיטור ואבטחה בחברון. אחד מחיילי הגדוד, בחור בשם דוד התעמת עם נער פלסטיני. הנער, שהשתייך לקבוצה של תושבים שעוכבה במקום, הביע כעס והתקרב לחייל עד שנצמד אליו, החייל צולם במצלמת וידאו על ידי ארגון פלסטיני בשם "צעירים נגד ההתנחלויות", כשהוא מבקש מהנער להתרחק, ומשלא נענה, הוא נראה דוחף אותו, צועק, דורך לעברו את הנשק ומאיים לירות בו ובנער נוסף שרץ לעברו מאחור. הסרטון הפלסטיני הועלה לרשת האינטרנט ופורסם בהרחבה בכלי תקשורת בארץ ובעולם.
האירוע גרר תגובות והתייחסויות שונות, החל מהבעת התנגדות חריפה להתנהגותו של החייל ועד למחאה אינטרנט חסרת תקדים ורחבת היקף בה הביעו ישראלים רבים הזדהות עם פעולתו של החייל הלא היא "מחאת דוד הנחלאווי".

 
נושא הדיון: איום של איש ביטחון בנשק כלפי אנשים שאינם חמושים.

• האם זה מותר מהבחינה החוקית?
• האם זה נכון מהבחינה האתית?
• האם זה נכון מהבחינה המקצועית?
• כיצד אנחנו מצפים מאיש הביטחון שיפעל במצבים מסוג זה?

 

דיון

ניר רן:

ראשית יש לומר את המובן מאליו, אנשי ביטחון, נשלחים באופן טבעי למשימות במקומות שמתקיים בהם איום ואשר מטרתן בראש וראשונה הגנה על חייהם של בני אדם, על שלומם ועל רכושם, וגם לסייע בקיום שגרת חיים תקינה ולשמור על הסדר הציבורי. מעבר לעובדה שככל אזרח ותושב הם כפופים לחוק, חל עליהם גם מערך של סמכויות, הנחיות ונהלים. על מנת לאפשר להם לבצע את משימתם, וגם על מנת לאפשר להם הגנה על חייהם שלהם, ניתנים להם, בהתאם לצורך, חימוש ואמצעי מיגון.
ברמה האסטרטגית, בראייתו של הגורם הממנה את איש הביטחון למשימתו, במקרה דנן מדינת ישראל, מובן שבצד הצורך לשמר מסר של שליטה והרתעה, קיים אינטרס עליון למנוע, או לכל הפחות להכיל, אירועי הפרת סדר ואלימות. ברמה הטקטית זוהי אחריותו של הגורם המשגר, קרי מפקדיו או מנהליו של איש הביטחון, לייצר תפיסה של עבודה מבצעית, מגובה בהנחיות, ולאמן את האנשים במצבים וסימולציות שישרתו את האינטרס הזה. יש אם כן לבצע הבחנה בין פעולות שמותר לאיש הביטחון לנקוט בהן כאשר הוא נקלע למצב איום לבין המצופה ממנו בראייה פרואקטיבית. משמעות הדבר היא  שמפקדים ומנהלים כמו גם אנשי הביטחון הפועלים בשטח נמדדים אמנם באופן הפעולה שלהם בעת האירוע, אלא שבדיעבד הם יידרשו לתת דין וחשבון גם בהתייחס לשאלה האם היה בידם והאם הם נקטו בכל הפעולות האפשריות על מנת למנוע את האירוע מלהתרחש או להסלים.

אמנון שחורי:

בניתוח אירוע "דוד הנחלאווי" קיימות שתי סוגיות שהן מהותיות לתחום המקצועי של האבטחה: האחת טריוויאלית והיא סוגיית השימוש בנשק, השנייה היא סוגיית התחקיר (ראה מסגרת), אופן ביצועו, הפקת המסקנות והפצת הלקחים ממנו. נעמוד בהקשר זה גם אנחנו על העובדה שאין בידנו מסד שלם של העובדות והנתונים לגבי אירוע "דוד הנחלאווי" ועל כן נתייחס לסוגיית השימוש בנשק ברמה העקרונית ובהתייחס למשתקף מהסרטון והמפורסם בתקשורת.
אם נשליך את האירוע על תחום האבטחה במגזר האזרחי, הרי שהכשרה חסרה של רוב המאבטחים ולעתים אף רמה אישית שאינה תואמת את התפקיד יוצרים מצב בו מנהלי אבטחה, מנהלים ומפקחים בחברות אבטחה אינם סומכים על אנשיהם ומחשש לתקלה כזו או אחרת מאמצים הנחיות והגבלות שאינן תואמות את רוח החוק והנהלים. התופעה הבולטת ביותר בהקשר זה בה נתקלתי היא הנחייה האומרת "שאין לשלוף נשק אלא לצורך ירי בלבד - בעת שמתקיימים התנאים לכך" ("תנאים" כמפורט בנהלים). באחת ההדרכות אף התעורר ויכוח ביני ובין מנהל בחברת אבטחה שטען שאני מדריך "בניגוד לחוק" (!) באמרי שניתן לשלוף נשק על מנת לאיים. ואכן השתרשה עם הזמן גישה או פרשנות על פיה ה"תנאים" מתייחסים גם לעצם שליפת הנשק ודריכתו בעוד שלמעשה מתייחסים התנאים לאפשרות של בצוע ירי בפועל על מנת לנטרל תוקף. משום מה כל ההיבטים של טיפול בחשוד (לרבות איום בנשק) ונושא השימוש בנשק בעת סכנת חיים מוחשית ומידית (ללא קיום שאר התנאים) לא הוטמעו.
מהצפייה בסרטון "דוד הנחלאווי" קשה להבין את הסיטואציה במלואה. אין אנו רואים את כלל השחקנים בזירה ולא את התגלגלות התרחיש עד לנקודה בה מתחיל הסרטון. אולם נראה כי דוד החייל חש איום פיסי, ולא רק מילולי מצד הצעירים הפלסטינים. מילים אחרות, הוא זיהה "כוונת תקיפה" ו"סכנה מיידית ומוחשית". כפי שפורסם בתקשורת כך העיד גם החייל עצמו.

במידה ואיש אבטחה נקלע לסיטואציה דומה חובה עליו לפעול להזמת החשד ולנטרול האיום בהתאם להנחיות, כולל איום בנשק אם יש צורך בכך כאשר ישנו ספק לקיומה של סכנה מידית ומוחשית.
פרי נובוטני – על מנת לתת תשובה מלאה יש להתייחס להיבט החוקי בשני רבדים: ראשית, באמצעות הוראות סעיף 34י. לחוק העונשין, הוא סעיף ההגנה העצמית, שם קבע המחוקק הוראות כלליות ביחס להגנה העצמית (ואלו כמובן רלוונטיים גם לנושא השימוש בכלי ירייה למטרה זו) ושנית, באמצעות רובד ההוראות פתיחה באש הרלוונטיות (המשתנות לעיתים מגוף לגוף) אשר נותנות מענה ספציפי לאותו נושא.
אתחיל את הדיון בשאלה של חוקיות שימוש בכלי ירייה לצורך איום דרך דיון בהוראות הפתיחה באש, אולם בטרם אעשה כן אזכיר את מעמדן החוקי של הוראות הפתיחה באש. מי ששירת בשנים האחרונות בצה"ל יודע בוודאי כי הוראות הפתיחה באש שם משתנות בהתאם לאיומים, גזרות וכו'. "באזרחות" הוראות הפתיחה באש של אזרחים חמושים שונות פעמים רבות מאלו של מאבטחים וגם בין מאבטחים יש לעיתים הבדלים כאלו ואחרים (מאבטחים האחראים על חומרים בדרגת סיווג מאוד גבוהה עשויים להידרש לבצע ירי כדי להגן על חומרים אלו שעה שמאבטחים אחרים לא יהיו רשאים להגן על רכוש, יקר ככל שיהיה, בירי).

מכאן שהוראות הפתיחה באש הן למעשה הוראות אשר נותנות פרשנות נקודתית (בהתייחס לסוג הגוף ופעילותו) לסעיף ההגנה העצמית (וסעיפים אחרים בהתאם לסוג הגוף). כלומר, מי שבסמכותו לקבוע הוראות פתיחה באש (מפקד צבאי, גוף מנחה וכו') מאשר למעשה את השימוש בכלי הירייה (לרבות באופן של איום לצורך הדיון הנוכחי) במצב ספציפי והדבר יוצר מראש הגנה למי שעושה זאת בהתאם לאותו נוהל.
כפי שהזכיר אמנון לעיל, נהלים שונים של משטרת ישראל למאבטחים מתירים במצבים מסוימים איום בנשק בטרם התקיימו תנאים לירי. במצב זה, נראה במי שאיים בנשק בנסיבות המוזכרות בנוהל כמי שפעל בצורה חוקית.
כעת לנושא השני: ברור כי כמעט כל מעשה בכלי ירייה (למעט נשיאה שגרתית, ירי במטווח או ניקוי) כרוך בעבירה פלילית: איום בנשק היא עבירה פלילית ועל אחת כמה וכמה ירי בו, בפרט כלפי אדם. לנוכח חומרת ההתייחסות לכל פעולה בכלי ירייה הגיעו אנשים מסוימים למסקנה כי "מותר להוציא נשק רק כדי לבצע ירי", מסקנה שהיא אולי נבונה משום שהיא מונעת הוצאת נשק שלא לצורך אולם היא גם מסוכנת ושגויה ביסודה.
כלומר החוק אינו שולל איום בנשק אלא שמי שמבקש להתבסס על סעיף ההגנה העצמית בחוק בניגוד לנוהל של גוף מנחה (אדם אשר הנוהל אינו חל עליו – למשל אזרח חמוש או טכנאי שקיבל נשק ארגוני ממקום עבודתו) יאלץ להוכיח כי נדרש לעשות את המעשה באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית ושהמעשה היה סביר בנסיבות העניין (ציטוט כמעט מדויק מסעיף ההגנה העצמית).

נראה איפה כי הדיון בשאלה של חוקיות האיום בנשק על ידי מי שלא כפוף לנוהל המתיר לו לעשות כן צריכה להתמקד בשאלת הסבירות. כלומר, האם יהיה זה סביר לאיים על אדם בנשק גם מקום שלא ניתן בצורה חוקית לבצע לעברו ירי. התשובה לשאלה זו היא כי בהחלט ניתן לאיים בנשק גם כאשר לא ניתן לבצע ירי בהתקיים תנאים מסוימים. יש כמובן לסייג אמירה זו ולומר כי מקום שהוחלט לאיים בנשק קיים חשש משמעותי כי השלב הבא יהיה ירי שעלול להימצא לא מוצדק ועל כן יש לעשות הבחנה ברורה בין מצב בו מאיימים בנשק למצב בו נעשה שימוש בנשק ובהחלט ייתכן כי מקום שנעשה איום בנשק לא תהיה אפשרות להשתמש בו והפתרון יצטרך להגיע ממקום אחר. אפשר לדמיין מצב בו מאבטח השומר על מחסן נתקל בשלושה פורצים המתקדמים לעברו בהליכה עם כלי פריצה חדים וכבדים. שליפת נשק ואיום עליהם בו היא אפשרות סבירה אולם לא ביצוע ירי (משום שלא התקיימו כל הכללים לפתיחה באש). אם בשלב בו אוימו בנשק הפורצים לא ייסוגו, יודיעו לשומר כי הם לא חוששים ממנו וימשיכו בפריצה תוך שהם מתעלמים ממנו הוא לא יהיה רשאי לירות בהם ויהא עליו למצוא פתרון אחר אלא אם חייו יהיו בסכנה.

בהתייחס לאיום חוקי בנשק נגדיר שני מצבים עיקריים:

• מצב ראשון הוא מצב בו הוראות הפתיחה באש מתירות ירי אולם האוחז בנשק בוחר לאיים בו ולא לעשות בו שימוש. דוגמא למצב זה הוא מצב בו למשל אדם עם סכין (אמצעי) רץ לעבר אנשים אחרים  (כוונה) ויוצר עבורם סכנה מוחשית המצריכה תגובה מיידית. במצב זה, נושא כלי ירייה שיבחר לאיים בנשק על התוקף ויכניע אותו ללא ירי ייהנה כמובן ממלוא הגיבוי החוקי (ויהיה כמובן מי שיאמר בצדק כי אם יכול היה לאיים בנשק חייב היה לעשות כן ולא לבצע ירי).
• מצב שני, קשה יותר כולל בתוכו מצבים בהם אין סמכות לבצע ירי אולם בנסיבות העניין האיום בכלי הירייה נדרש באופן מיידי למנוע סכנה שהחלה אולם אין היא עדיין סכנת חיים של ממש המתירה ירי. זהו המקרה הדומה ביותר לפרשת "דוד הנחלאווי", שם נראה היה כי אותו חייל ניצב בפני מספר רב של אנשים אשר החלו לסכן אותו בהתנהגותם (התקרבות אליו של מספר אנשים ביחד עם  אי ציות להוראותיו וכו'). במצב זה של נחיתות מצד החייל ניתן לקבל את האיום בנשק כחוסה תחת סעיף ההגנה העצמית בשל נחיצותו מחד וסבירותו מאידך. כלומר, החייל ידע להסתפק באיום ולכן כאשר שוקלים את הדברים עומד האיום בנשק במבחן הסבירות (אשר בין היתר בודק את "הרעה אשר נמנעה אל מול הרעה אשר נגרמה") בניגוד למצב בו היה מבצע באותו שלב ירי אל עבר החשודים, שהיה חוקי רק אם בשלב הבא הייתה סכנה לחייו (סכנת לינץ' למשל) מאותה קבוצה

למותר לציין כי באותה פרשה של חייל הנח"ל, התברר מאוחר יותר (גם לחייל) כי נער אשר הגיח מאחוריו החזיק כבר באגרופן (אמצעי) והתקרב לכאורה בכוונה לתקוף את החייל באופן שהיה מתיר לבצע לעברו ירי (ולו לרגליו), דבר אשר למרות הסרט המגמתי והערוך, מטיב לתאר את הסיטואציה עימה התמודד החייל.
 
ניר רן :

הקביעה שכאשר איש ביטחון מבחין במצב שהוא מגדיר אותו כ"סכנה מיידית ומוחשית" הוא רשאי לאיים בנשק כדי להגן על עצמו או על סביבתו היא נחרצת וחד משמעית. עם זאת, אנשי ביטחון, בוודאי חיילים, הם אנשים צעירים בדרך כלל. זהו תפקידם של המנהלים והמפקדים להבהיר להם היטב את המשימה וללמד אותם לבצע את ההבחנה בין "אני כאדם לאני כחייל או איש אבטחה". כשאתה לובש מדים, או עוטה את הסמכות של הארגון, אתה אינך פועל מטעם עצמך וכל מה שאתה עושה צריך להיות בראיית האינטרס של המדינה והארגון. זוהי נקודה חשובה באימון ואינדוקטרינציה של האנשים. אנחנו רוצים לגרום להם להימנע מלהיכנס לעימותים "אישיים" ולהבין שמושגים כמו כבוד או עלבון אישי אינם שייכים לכאן. אסור לאיש ביטחון להיכנס לעימות אישי מול אזרח או תושב. ומכאן שבכל מצב שבו הדבר אפשרי עליו לבצע פעולות שמטרתן הרגעת המצב ולא להיפך. כמובן שגם לתפיסה הזו יש סייגים. איש הביטחון נדרש למחול על כבודו, אבל הוא לא נדרש למחול על כבוד הארגון או המדינה באופן שיביא למשל לאובדן ההרתעה. כך למשל תגובה תקיפה ונחושה שתייצר הרתעה אל מול אלימות מכוונת כנגד אנשי ביטחון היא נכונה ומתבקשת. לעומת זאת, אל מול התפרעות פרובוקטיבית של נערים ניתן לא אחת להשיג את ההרתעה דווקא בהפגנה של איפוק והימנעות.
אמנון שחורי – אמנם שימוש בנשק דורש תרגול רב על מנת להגיע למיומנות ברמה גבוהה אולם קיים חוסר איזון בולט בהכשרות אנשי האבטחה בין תרגול השימוש בנשק לבין לימוד עבודת השגרה הפרואקטיבית על מנת לזהות איומים בשלב מוקדם ככל האפשר ונקיטת פעולות למניעתם עוד טרם עולה הצורך לשימוש בנשק. גם מיומנות להתמודדות עם סיטואציות כגון זו אליה נקלע "דוד הנחלאווי" דורשת הדרכה, אימון ותרגול סימולציות. אנשי אבטחה במשימותיהם השונות בין אם זה בקניון, בית מלון, בית חולים, מפעל או כל מתקן שהוא, עלולים להיתקל בסיטואציה של אלימות ללא נשק ויש להיערך לכך מראש.
 
פרי נובוטני:

חשוב להזכיר לכלל החמושים, בין אם הם חיילים, שוטרים או אנשי בטחון אחרים, כי הדין הפלילי מתייחס לתפיסתו הסובייקטיבית של האדם את האירוע בו הוא נוכח. כלומר, אדם אשר חש סכנה לחייו וירה וידע להצדיק מדוע לגישתו (אף אם הייתה מוטעית) חייב היה לירות, לא ימצא אשם והדברים נכונים על אחת כמה וכמה ביחס לאיום בנשק על אף שאיש לא יפטור אדם כזה מהליך של חקירה (ולעיתים גם משפט) שמטרתו לבדוק את נסיבות השימוש בנשק.
 

סיכום:

מהבחינה העקרונית, מבחינת החברה, יהיה זה לא הוגן ובלתי סביר בעליל לשלול או להגביל בנוהל את יכולתו של איש ביטחון להגן על עצמו כאשר הוא נתון בסכנה. כאשר נקלע איש הביטחון למצב שבו להערכתו נשקפת לו או לאחרים סכנה מיידית ומוחשית, אם מסיבה כלשהי הוא נתון לנחיתות טקטית ומתוך שיקול דעת הוא מחליט לבצע דריכה של הנשק ואיום בו, הרי זה הכרח שאין לגנותו. גם מהבחינה החוקית זוהי פעולה מותרת. מנהלים ומפקדים חייבים להיות ברורים והחלטיים בהעברת המסר הזה לפקודיהם.
עם זאת, מהבחינה האתית, כל הפעלה יתרה של כוח על ידי חיילים או אנשי ביטחון כלפי תושבים, אם אין בה הכרח היא ראויה לגינוי.
סמכות, נשק ומדים הנתונים בידי איש הביטחון הם סממנים של עוצמה שיש בה כדי לכפות על הסביבה רגיעה. כשם שאל מול מצבים מסוימים יש לממש את העוצמה באמצעות שימוש בכוח, כך מטבע הדברים, כל אירוע שבו מופעל כוח מבלי שיהיה בכך הכרח, לא רק שהוא אינו תורם אלא הוא גורע מהסמכות. עם זאת, לכל איש ביטחון נתונה הרשות, וגם החובה, להגן על עצמו ולבצע פעולות, לרבות שימוש בכוח סביר, ולרבות איום, ואף שימוש בנשק, כאשר חייו שלו או חיי חפים מפשע נתונים בסכנה.
 
(עורך המדור) אמנון שחורי הנו המדריך הראשי בבית הספר לניהול אבטחה וחירום במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט) וסמנכ"ל מבצעים בחברת אקסיום אבטחה וניהול. ביצע שורה ארוכה של תפקידי שטח, פיקוד ומטה באגף האבטחה בשב"כ. בעל תואר ראשון ביחסים בינלאומיים מאוניברסיטת בר-אילן.
 
בהתייחס לסוגיית התחקיר, קיימת בעייתיות מסוימת במוכנותם, שלא לומר להיטותם, של אנשים להביע דעה נחרצת טרם הביצוע או בהיעדר תחקיר. ניתן היה להבחין בעקבות אירוע "דוד הנחלאווי" בתופעה, למרבית הצער רווחת בקרבנו והיא הסקת מסקנות, גיבוש עמדה ואף המלצה לביצוע פעולות על סמך מידע חלקי לגבי אירוע מסוים ולעתים אף על בסיס מידע שגוי. בתקשורת וברשתות החברתיות הופץ סרטון האירוע שצולם ע"י גורם אינטרסנטי המציג, כפי הנראה, רק חלק מהאירוע. אין לנו מידע לגבי מה שהתרחש טרם דריכת הנשק, חסר לנו מידע לגבי מה אירע בדיוק בזמן דריכת הנשק, אין לנו תמונה של כלל הגזרה וגם לא של כלל המשתתפים. כל אלה לא מנעו משורה של פוליטיקאים, "מומחים" ופרשני תקשורת להביע דעה לגבי אופן פעולתו של דוד הנחלאווי ואף לגבי פעילותו של צה"ל בכלל, וזאת אך ורק על בסיס סרטון שפורסם באינטרנט, חרף הידיעה הברורה שהוא ערוך באופן מגמתי, וגם אם היה מוצג בשלמותו, אין הוא יכול להיות תחליף למסד נתונים מקיף לתחקיר מבצעי יסודי.
כאנשי ומנהלי אבטחה, חשוב לזכור כי בבואנו לבחון אירוע, לצורך הפקת הלקחים והתובנות ממנו, חובה עלינו להשקיע מאמץ רב באיסוף ולימוד העובדות המלאות, לרבות פעולות שננקטו טרום האירוע על מנת שנוכל להגיע למסקנות נכונות ולנקוט בפעולות רלוונטיות ואפקטיביות, לצורך מניעה של אירועים דומים בעתיד. התחקיר כשלעצמו צריך לעסוק במכלול השלם הנסיבות והאירוע. כך, בעת בצוע תחקיר אירוע "דוד הנחלאווי" שאלת התחקיר הראשונה צריכה להיות "מה ניתן היה לעשות כדי למנוע האירוע" השאלה השנייה היא "האם דריכת הנשק על ידי דוד הנחלאווי נוכח המצב שנקלע אליו הייתה מוצדקת" וכמובן שייבחנו היבטים נוספים.
(*אין לנו ספק שצה"ל תחקר את האירוע באופן מקיף ויסודי).