| | 14/02/2019

תשתיות נפט וגז – הפגיעות והמענה האסטרטגי הדרוש / מאיר גרשוני

לצורך קיומה התקין של החברה מחזיקה המדינה בתשתיות מורכבות, המקיימות ביניהן קשרי גומלין ותלות הדדית. קיימת הסכמה רחבה באשר לחשיבותן של תשתיות לאומיות לחברה ולמדינה ובאשר לצורך, שלא לומר הכרח, להבטיח את קיומן ואת יכולתן לתפקד בשגרה ובחירום. שיבוש פעילותן של התשתיות הללו עשוי להוביל לכשלי שרשרת, חמורים בהשלכתם.
תשתיות לאומיות מקיימות מערכת של צמתים קריטיים אשר התקפות עליהם - קונבנציונאליות ובלתי קונבנציונאליות -, מסוגלות לגרום לשרשרת של אירועים, שמשמעותם קריסה של שירותים וסדרה של השלכות הנגררות זו אחר זו. איום הטרור כנגד תשתיות קריטיות מיסב באורח מיידי את תשומת הלב, להיבט האסטרטגי של ביטחון לאומי במגזר האנרגיה, זאת עקב קיומן של נקודות תורפה בולטות במיוחד במגזר רגיש זה. ההגנה על תשתיות קריטיות מהווה מרכיב מרכזי של הביטחון הלאומי בכל מדינות העולם. על רקע פיגועי ספטמבר 2001 בארה"ב, הפך הנושא למוקד הדיון בכל הנוגע לטרור וביטחון לאומי (עניין המצוי בד"כ תחת אחריות גורמי בטחון הפנים), במדינות רבות בעולם.
משאבי האנרגיה הינם נכסים אסטרטגיים פוליטית וכלכלית, הן של המדינות מפיקות  הנפט והגז, כמו גם עבור הלקוחות שלהם. גם כאשר מדובר רק בתשתית צנרת המשמשת להובלת נפט וגז, במדינות בהם תשתית זו קיימת, (ארצות המעבר), הרי שגם אלו מקבלים חשיבות אסטרטגית ברמה בינלאומית. (ראה הדיווחים באיראן ב-1 מרץ 2012, אודות פיצוץ בצינור נפט מרכזי בסעודיה, הקפיצו את מחיר הנפט בשוק העולמי לשיא שנתי של 110 דולר לחבית. הדיווחים אגב, הוכחשו ע"י הסעודים).
מאגרי אנרגיה בעולם, דוגמת האזורים העשירים בנפט וגז כמו המפרץ הפרסי, אגן הים הכספי ואחרים, הופכים חשובים יותר ויותר מבחינה אסטרטגית, חשיבות זו תלך ותגבר ביחס ישר לדרישה הגוברת לאנרגיה בעולם. התוצאה הישירה לכך היא איום גובר על מקורות האנרגיה ובמקביל צורך גובר לחזק את ההגנה על המשאבים העיקריים של נפט וגז טבעי, לאורך כל תהליכי הייצור וההובלה, זאת היות והטרור הבינלאומי בכלל ואל קעאידה בפרט זיהה את משאבי הנפט והגז כגורם לחץ ממעלה ראשונה, אשר עשוי לסייע לו להשיג את יעדיו הפוליטיים.
"תעשיית הנפט", על החברות שבה, התשתיות הקשורות אליה ומנהליה, מהווה אחת המטרות המוצהרות של אל קאעידה. למעשה, החל מ- 1997 תיאר בן לאדן את האסטרטגיה שלו ביחס לנושא.
בהתבטאות נדירה לתקשורת טען בזמנו בן לאדן כי : "הצמיחה במחיר הנפט אינה משמעותית אם משווים אותה לצמיחה של מוצרים אחרים. מ- 1973 מחיר הנפט הגולמי עלה רק ב- 8 דולר לחבית, ואילו מחיריהם של מרבית המוצרים האחרים עלו פי שלושה יותר. החיטה של ​​ארצות הברית, למשל, שילשה את מחירה, שלא כמו הנפט הערבי. העולם המוסלמי סובל הפסד של 115 $ לחבית ביום. 10 מיליוני חביות מופקים בסעודיה בלבד, לכן ההפסד היומי עומד על יותר מ-11,500,000 $. לטענת בן לאדן מוסלמים מתים ממחסור בכל רחבי העולם, היות וארה"ב גונבת את הנפט שלנו." עם זאת, האסטרטגיה של אל קאעדה כפי שהסתמנה ביחס לדילמה של אופן תקיפת האינטרסים של חברות הנפט בעולם, היתה ביצוע פיגועים, תוך מזעור ההשפעה על האינטרסים הישירים של העולם המוסלמי. ב"הכרזת המלחמה נגד ארצות המערב" ב- 1996, הצהיר בן לאדן כי יש לתקוף את תשתיות ההפקה במדינות מוסלמיות, המהוות "חבל הטבור ועורק החיים של העולם הצלבני", וזאת כמרכיב יסודי של אסטרטגיית הטרור. מנגד קיים שיקול הנזק הבלתי הפיך לשדות הנפט אשר ישפיע קשות על הכלכלה של המדינה בעלת השדה. מול הדילמה הזאת פיתחה אל קעידה תוכנית אסטרטגית לפיה יש להימנע מהתקפות על בארות הנפט עצמן, אך יש לעודד התקפות על מתקני הזיקוק, על צינורות, על מיכליות ומסופי הנפט, כמו גם על צוותי המנהלים והעובדים הזרים של חברות הנפט.
פיגוע שבוצע על ידי אל קאעידה בבית הזיקוק באבקייק בערב הסעודית, ב-24 פברואר 2006 , מייצג את תחילתה של אסטרטגית טרור חדשה כנגד תשתיות הנפט. ( במאמר מוסגר- הפיגוע באבקייק מהווה אחת מאבני הדרך המבצעיות הבולטות של ארגון אל קאעידה. בפיגוע השתתפו 3 חוליות אשר פעלו במדורג. החוליות ניסו לפוצץ את בית הזיקוק הגדול בעולם, באמצעות 2 רכבי תופת אשר נועדו להתפוצץ בלב המתקן, זאת לאחר שחוליה קידמית תקפה את שער הכניסה הראשי והיתה אמורה לאפשר פריצה נוחה לרכבי התופת שהמתינו מאחור, לפרוץ פנימה אל תוך האיזור הרגיש של המתקן. מסתבר כי איסוף המודיעין המקדים לקראת הפיגוע לקה בחסר, היות וכלי הרכב שאמנם הצליחו לעבור את השער הראשי, נבלמו כ-200 מ' בהמשך הדרך, כתוצאה ממערך מיגון פיזי שהוקם ע"י הסעודים. יצוין כי המחבלים היו לבושים במדי חברת הנפט "אראמקו", הפועלת במקום , כמו גם כלי הרכב בהם עשו שימוש, שנצבעו בצבעי החברה. 

יומיים לאחר הפיגוע, פרסם באינטרנט, השייח' עבד אלעזיז בן ראשיד, ממנהיגי הדת הבולטים המזוהים עם אל קאעידה, את הדוקטרינה ואת ההצדקה הדתית על התקפות על מתקני נפט, תחת הכותרת "שלטון דתי על האינטרסים בנפט". מטרת הפסיקה נועדה לתת לגיטימציה להתקפות מנקודת מבט דתית, ובלבד שמניות האנרגיה של העולם המוסלמי לא יושפעו כתוצאה מהתקפות אלה. גרעין הפסיקה קבע כי, "חבלה היא נשק טוב, ואולם התקפות על בארות נפט אסורות בתכלית".

בהתאם למתווה שקבע בן לאדן, "מותר" לתקוף שלוש מטרות עיקריות:
♦ צנרת: כפי שצוין מהווה  "מטרה קלה" והנזק הנגרם כתוצאה מהפגיעה בה, מהווה נקמה הולמת לפגיעת המערב במוסלמים.
♦ בתי הזיקוק ומתקנים נלווים לפיתוח תעשיית הנפט (מתקני נמל, מיכליות, מסופי נפט):
היעדים המועדפים הם אלו שאינם בבעלות מוסלמית, אם כי גם מתקנים מוסלמים יכולים להיות יעד רק במידה ותקיפתם נחשבת כהכרחית ומועילה.
ובנוסף ישנם מספר מתקנים רגישים ביותר בתעשיית הנפט, המשתייכים לאלמנטים לפיתוח התעשייה, דוגמת:
♦ מתקני קידוח לחיפוש מרבצים להפקה: ממוקמים בדרך כלל באזורים מרוחקים מתשתיות סדירות, הן מבחינת תחבורה והן מבחינת תקשורת עם כוחות הביטחון המקומיים. גם כאשר כוחות הביטחון המקומיים מחויבים לאבטחת האתר, הרי שבד"כ הסד"כ המוקצה לאבטחה, הינו נמוך יותר מאשר הכח התוקף של המחבלים, אשר לעתים קרובות הם גם חלק מן הקהילות המקומיות הסמוכות. עובדה זו, של הימצאות המתקנים בסמיכות לקהילות מקומיות מחייבת התייחסות מתאימה, בכל הקשור לבניית קשרים מתאימים ונכונים עם הקהילה המקומית, במטרה לקבל מודיעין על תקיפות אפשריות, ומניעת פיגועים באמצעות יצירת אינטרס מתאים בקרב הקהילה המקומית. ראוי לציין כי נושא זה אינו אמור להיות חדש לנו כאן בארץ, בכל הקשור לתשתיות שונות הממוקמות בנגב ועפ"י דיווחים בתקשורת "מחויבות" בתשלום פרוטקשן לבדואים.
♦ מיכליות הנפט: ספינות הענק המובילות את הנפט לשווקי הלקוחות, הפכו להיות יעד מועדף על ארגוני הטרור בשל מגוון סיבות:
-  אמצעי האבטחה על הסיפון מוגבלים מאד בד"כ ולעיתים קרובות מסתכמים בתותחי מים בלחץ גבוה
   או תיילי מתח גבוה בהיקף הסיפון, כדי להדוף התקפות אפשריות.
-  יכולות צוות האוניה לתפקד בחרום, מוגבלת עד אפסית, כתוצאה מחוסר הכוונה, היעדר תרגול ואי הצבת   
   אמצעי אבטחה מתאימים.
-  האיטיות היחסית של תנועת האוניה, ההפלגה בנתיבים קבועים וידועים והעובדה שניתן בקלות לאתר את 
   מיקום האוניה בכל עת (באמצעות האינטרנט).
-  המטען אותו נושאת האוניה הינו דליק ומסוכן ומהווה מגבלה קשה לצד המגן.
-  במקרה של התקפה, תגבורת וסיוע חיצוני יהיו זמינים בד"כ רק לאחר זמן רב. כתוצאה מכך, מהוות   
   המיכליות יעד קל יחסית לתקיפה, כפי שאנו רואים לעיתים תכופות במקומות שונים בעולם.
♦ צנרת: ההפצה ועיקר השינוע היבשתי של נפט וגז למרחקים ארוכים, מבוצעת באמצעות מערכת צינורות. הצינורות  בנויים ברובם על פני האדמה, עובדה התורמת לחשיפתם לתקיפה. גם תשתיות ציוד אשר תומכות את מערכת השינוע בצנרת (דוגמת תחנות דחיסה הבנויות לאורך הקו), נותרות בדרך כלל בלתי מוגנות. היות ותשתיות אלו ממוקמות בד"כ באזורים מרוחקים, ופרוסות על שטח גדול, הרי שפגיעותן להתקפות טרור גדלה בהתאם.
♦ בתי זיקוק: תהליך זיקוק הנפט מייצג את הנכס החשוב ביותר בתהליך הטיפול במוצר. מבחינת החשיבות הלאומית של מתקן זיקוק, הרי שרק רצף פעילות של המתקן תבטיח את אספקת האנרגיה הלאומית.
השטח הגדול של בתי הזיקוק, מורכבות התהליכים המבוצעים בהם, הפעולות ההנדסיות הכרוכות בתפעולם, המספר הגדול של העובדים הפזורים במתקן, כמו גם סוג המוצרים אותם מפיקים במקום, כל אלו מהווים תמריץ חזק לארגוני הטרור, להציב אתגר בפני מערך האבטחה במתקן (בהנחה שאכן קיים מערך בכלל).
ניתן לקבוע כי לארגוני הטרור המזוהים עם אל קעאידה יש יכולת מבצעית מספקת בכדי לתקוף את מערכת ההפצה של תעשיית הנפט והגז, במקומות רבים בעולם. סביר להניח כי הנזק הפוטנציאלי כתוצאה מתקיפת אתר בודד אחד, (גדול ככל שיהיה), עדיין יהיה מוגבל ביחס לפגיעה ברמה הלאומית (במאמר מוסגר - דוגמת הפיגוע באחד המתקנים הכימיים הגדולים ביותר בטולוז שבצרפת,AZF French Chemical Plant , ב-21 ספטמבר 2001. הפיגוע בוצע על ידי פעיל אל קעאידה אשר פוצץ מטען חבלה אותו נשא ככל הנראה על גופו. תוצאות הפיגוע היו היקף מדהים של נפגעים, 29 הרוגים ועוד 10,500(!) פצועים והשמדתו המליאה של המתקן כולו!!  

אולם התקפה מתואמת על מספר אתרים - בהתאם למודוס אופרנדי של אל קעאידה -  עלולה בהחלט לגרום לנזק משמעותי לכלכלה הלאומית ולעיתים אף לגלוש מעבר לכך, אל הזירה הבינ"ל.
מהאמור לעיל עולה שכל ענפי המשנה של תעשיית הנפט והגז פגיעים ברמות שונות לאיומי הטרור. ארגוני הטרור בעולם ובמיוחד הג'יהאד העולמי הוכיחו לא אחת את יכולתם לתקוף בהצלחה אתרי חיפושים, צנרת, בתי זיקוק, ואת מערכת ההפצה. קיימות דוגמאות רבות לסוגי הפיגועים המוזכרים לעיל. די אם נסתפק באזכור הפיגועים החוזרים ונשנים, המבוצעים בהצלחה רבה לצערינו, על ידי גורמי הג'יהאד העולמי בסיני, כנגד מערכת הולכת הגז הטבעי ממצרים לישראל (13 פיגועים מאז נפילת שלטון מובארק ועד לכתיבת שורות אלו).

היות ואיומי הטרור בעולם ממשיכים לגדול, הרי שהגופים הפרטיים במיגזר האנרגיה נאלצים להקצות תקציבים ומשאבים ניכרים להגנת נכסיהם, הן בפריסת אמצעי אבטחה רבים והן בכל הנוגע לעלויות פרמיות הביטוח, ע"מ להבטיח את השקעותיהם. העובדה שמדובר בנכסים שהינם בגדר פרטיים, אינה משנה את העובדה שהם מהווים חלק בלתי נפרד מהתשתיות הלאומיות הקריטיות. הגופים הפרטיים ובדגש על מיגזר האנרגיה, נדרשים לשלם אחוז ניכר של תמלוגים מהכנסותיהם למדינה, מבלי שניתנה התייחסות מספקת לעלויות הגבוהות, אותם הם נדרשים כיום להשקיע בכדי לאבטח את נכסיהם כנגד איומים שונים ורבים, ובדגש על אותם איומים, הנובעים מעצם היותו של המתקן תשתית לאומית קריטית. ברי כי ההגנה על תשתיות לאומיות קריטיות, מהווה תחום בעל חשיבות לאומית עליונה. לאור חיוניות מיוחדת זו הרי שהמגזר הציבורי והמגזר הפרטי צריכים לפעול בשיתוף פעולה הדוק מתמיד. הצורך בחיזוק מתכונת השת"פ בין המגזרים הציבורי והפרטי הופך להיות קריטי, גם לאור העובדה שממשלות מתקשות יותר ויותר, לספק את התמיכה האבטחתית הנדרשת בהיקף רחב ומהיר כפי שאולי קרה בעבר.

האלטרנטיבה הסבירה כיום, מתמקדת בשילוב המגזר הפרטי - המשקיע כספים, בונה ומפעיל תשתיות קריטיות – עם פעילות הביטחון הממשלתית, החל ממעגל המודיעין, קרי אספקת מודיעין על כוונות פיגוע ומגמות, דרך שיתוף במעגלי האבטחה החיצוניים בעיקר, דוגמת הצבת אמצעים ושילוב כוחות צבאיים/משטרתיים במעגלים הבינוניים והרחוקים וכלה בבקרה מבצעית מצד הגורם המקצועי המנחה, לבחינת הכשירות והמוכנות. המיגזר הפרטי מצידו יהיה אחראי על הפעלת מערך האבטחה במעגלים הפנימיים בהתאם להנחיות המקצועיות.
בבריטניה לדוגמא, הגוף האחראי על הגנת התשתיות הקריטיות הלאומיות, קבע בזמנו את תשעת הנושאים הבאים - חלקם הגדול בבעלות ובתפעול גורמים פרטיים - כמגזרים קריטיים: תקשורת, שירותי חירום, אנרגיה, פיננסים, מזון, שירותים ממשלתיים, בריאות, תחבורה ומים. ללא שירותים אלו, המדינה עלולה לסבול מהשלכות חמורות, מנזק כלכלי כבד ועד לפגיעה בנפש בקנה  מידה רחב. חלק גדול מתשתיות אלו מאובטח במשותף ע"י גורמים ממשלתיים והחברות הפרטיות בעלות המתקנים.
לאור האמור הרי שמתבקש כי הגורמים הממשלתיים הרלוונטיים ישקלו מחדש את גישתם לאבטחת התשתיות הלאומיות הקריטיות (ובדגש על תחום האנרגיה) שנמצאות בבעלות פרטית, הן בהקשר המקצועי כמו גם בהקשר להכרה (ברמה מוסכמת) בעלויות האבטחה.
נראה כי לאור העבודה שמדובר בתחום "חדש" יחסית, מבחינת הביטחון הלאומי, הרי שמחויב המציאות להסדיר בהקדם את הנושא ולעגן אותו בחוק, תוך התייחסות לקביעת הגורם האחראי לטיפול, תיחום האחריות בין גופי הביטחון השונים (צה"ל, שב"כ, מ"י) הרלוונטיים לאבטחת תשתיות אלו וכמובן הקצאת משאבים מתאימים לביצוע המטלות הנדרשות.
לאחרונה דנה הממשלה בהמלצות הוועדה הבין-משרדית לבחינת ניהול ההכנסות ממשאבי הטבע בישראל. ההמלצות כוללות הפקדת כספי ההיטל על רווחי הנפט בקרן בחו"ל, תוך שימוש שנתי בכ-4% מכספי הקרן, כאשר הכספים שיימשכו מהקרן, ישמשו לצורכי ביטחון וחינוך. על פי ההערכות, הכנסות מאגרי הגז בחופי ישראל יסתכמו בכ-100-130 מיליארד דולר, כאשר עד שנת 2040 והמדינה תקבל כ-50% מהם. הסכום האמור הינו משמעותי ביותר וממחיש את ערכיות המשאבים מחד ואת הצורך להבטיח את פעילותם מאידך.
אין ספק כי חובה להפנים את הצורך המיידי בהיערכות מליאה - הן בתחום האבטחה הפיזית כמו גם בתחום אבטחת המידע והמערכות הממוחשבות - ביחס לאבטחת תשתיות אלו, כנגד האיומים הקיימים ועתידיים. מחד על הממשלה, הגוף המנחה, לקבוע נהלים ולהנחות את ביצוע האבטחה ומאידך החברות הפרטיות עצמן צריכות להיערך כבר עכשיו למתן מענה יעיל ואפקטיבי - תוך דגש על איכות המענה לאיומים הגוברים - בכפוף להנחיה המקצועית מצד הממשלה.
 

מאיר גרשוני
ראש חטיבה לשעבר בשב"כ
וכיום סגן נשיא בחברת "מיידקס" המתמחה בתכנון אבטחת תשתיות אנרגיה.