שָׁקוּל כְּנֶגֶד הָרָעָה / ניר רן

3 מאי, 2021

מאת ניר רן

בשעת לילה מאוחרת, מוצאי שבת, פברואר 2021, חדרה כנופיה בת שלושה פורצים בדואים לבית משפחה ביישוב קטן בנגב. הם לקחו את מפתחות כלי הרכב אך לא הסתפקו בכך. טרם צאתם מהבית הם נכנסו לחדרה של הילדה, בת עשר, ובעוד ההורים ישנים בחדר הסמוך ביצעו בה את זממם. האחד סינוור אותה בפנס, השני אנס אותה באכזריות ברוטלית והשלישי... לא פורט מה עשה. מן הסתם השקיף במחזה.

אירוע שאין מילים לתאר את נוראותו וממילא כל מילה נוספת מיותרת.

בריאיון שנערך עמו בערוץ בחדשות ערוץ 12 (המהדורה המרכזית 14/02/21) אמר אבי הילדה "אני לא שמעתי, זה היה הנס שהציל אותי, כי עכשיו הייתי בכלא אחרת... בן אדם בא ונכנס לך לתוך הבית, אונס לך ילדה בתוך המיטה ואתה לא יכול לירות...". והכתב מסביר: "אביה של הילדה נוגע בנקודה רגישה. אחרי שאריה שיף הואשם בהמתה בקלות דעת, אחרי שירה בגנב הרכב שלו, תושבי הדרום נמצאים במלכוד. מצד אחד לא מרגישים מוגנים ומן הצד השני גם לא מרגישים שהם יכולים לפעול...".

בכתבה[1] באתר 12N אודות הפרשה נמסרה גם תגובת המשטרה: "ממשטרת ישראל נמסר: המשטרה מבצעת כל העת פעילות מניעה ואכיפה יזומה, בכדי למנוע מקרי שוד וגניבות ולהקשות על עברייני הרכוש הפועלים באזור. בזכות פעילות המשטרה במרחב נגב, בשנה החולפת נעצרו חשודים רבים והוגשו למעלה מ-500 כתבי אישום בגין עבירות רכוש ועלייה של 37% בכתבי אישום שהוגשו נגד מעורבים במעשי שוד". טוב ויפה, גם אם לא ממש רלוונטי לענייננו.

בעיקר חסרה כאן אמירה הכרחית, חד משמעית, ברורה ומנומקת שאומרת: באירוע מהסוג הזה, אין מניעה לירות בתוקפים. אין מניעה מוסרית, אין מניעה לוגית, אין מניעה חוקית. יתרה מכך, בנסיבות האירוע הזה, לו היה האב מתעורר משנתו ומסוגל לכך, בנסיבות העניין, ירי בתוקפים היה המעשה הסביר ביותר מבחינתו.

בסדר הנימוקים נוהגים משפטנים להתחיל מצד הדין. העובדה שאינני משפטן, לא פוטרת מלהציג גם את ההיבט החוקי, אך אעשה זאת בהיבט שלישי דווקא. מוסר והיגיון תחילה.

ראשית יובהר שבכל היבט, המטרה אחת ויחידה - להושיע את הילדה המותקפת. אנחנו לא עוסקים כאן בנקמה, או בסגירת חשבונות (למרות הזעם המוצדק).

ההיבט המוסרי, שלפעמים הוא מורכב, הוא פשוט במקרה שלפנינו וניתן לסכמו בשלושה משפטים קצרים:

האונס ילדה, ילד או אשה, וכל התוקף חסר ישע, באופן שמסכן את נפשו, דמו בראשו.

חובה על כל אדם המסוגל לכך לפעול על מנת למנוע פגיעה בחסרי ישע.

(קל וחומר) זוהי חובה (או זכות) יסודית של הורה לבוא לעזרת בני ביתו המותקפים.

מצד ההיגיון: בהנחה שהאפשרות להפקיר את ביתו המותקפת לא באה בחשבון, עומדות בפני האב החמוש שלוש אפשרויות:

א. להילחם בתוקפים בידיים ריקות. ב. לאיים על התוקפים בנשק בניסיון לעצרם או להניסם. ג. לפתוח באש ללא אזהרה.

הסיכוי של שתי האפשרויות הראשונות להכריע את המצב לטובתו נמוך, שלא לומר אפסי. אדם יחיד הלום שינה, מול מספר תוקפים ערניים, טווח ההתקלות אפסי, הוא לא יודע מה כוחם וחימושם של יריביו. הדבר האחד שידוע בוודאות הוא שבאם יוכרע האב תיוותר הבת ללא מגן וסופה מי ישורנו, מחיר הכישלון יהיה נורא. לפיכך, אין מקום להימור. על מנת להציל את ביתו, חייב האב לפעול בנחרצות, בנחישות ובכל הכלים העומדים לרשותו. ירי בתוקפים הוא לא רק מוצדק מוסרית, הוא האפשרות ההגיונית ביותר. זאת בהנחה שהיורה מוכשר ומיומן בהפעלת הנשק לשם השגת המטרה והימנעות מפגיעה בילדה או ביושבי הבית האחרים.

ולהיבט החוקי (הגם שהכותב אינו משפטן).

גם כאן נשען הטיעון הראשוני על החובה להושיע את המותקף. "חוק לא תעמוד על דם רעך" מחייב כל אדם להושיט עזרה לאדם אחר הנתון בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו לנגד עניו "...כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו".

אפשר להתפלפל ולומר שגם התוקף בכלל "זולתו" שבלשון החוק אסור למושיע לסכנו. להתרת סוגיה זו באים לעזרנו חוק העונשין ו"חוק דרומי" וגם דין "הבא במחתרת" שבמידה רבה "חוק דרומי" עוקב אחריו. בדברי ההסבר לחוק העונשין [סעיף 22] "ניתן לפטור אדם מאחריות פלילית למעשה או למחדל [...ובלבד] שהרעה שגרם איננה בלתי שקולה כנגד הרעה שמנע."

חוק דרומי מלמד ששיקולי שלומו של הפורץ או התוקף עצמו אינם בכלל "זולתו" שלעיל[2]. "דין הבא במחתרת" במשפט העברי, שחוק דרומי במידה רבה עוקב אחריו, הוא הלכה המופיעה בתורה, ואשר לפיה גנב אשר בא במחתרת אין נענשים על הריגתו. חז"ל הסבירו דין זה בשיקולים של הגנה עצמית – על חיים וגוף.

סיכומו של דבר, מהצד המוסרי זכותו, שלא לומר חובתו של האב לבוא לעזרת ביתו. מצד השכל פתיחה באש היא הדרך הנכונה והבטוחה לעשות זאת. ומצד החוק אין מניעה משימוש בנשק.

במצב הקיים בדרום הארץ נוכח הפשיעה הבדווית, ונוכח אזלת ידן של הרשויות, אמירה נחרצת כי באירוע מהסוג הזה, אין מניעה לירות בתוקפים, לכל הפחות, היא - היא הסיוע לו נזקקים התושבים מצד הרשויות.

וכאן המקום לומר גם זאת:

מן העבר השני, נשמעה בתקשורת הודעתו של יו"ר מפלגת "עוצמה יהודית" כי הוא יפעל לקידום החוק שנועד לחלץ אזרח, שהואשם בהמתה בקלות דעת ממשפטו לאחר שירה למוות באדם שגנב את רכבו, בעת שזה מנסה להסתלק עם הרכב. עם כל הצער ותחושת ההזדהות עם היורה, חובה להסתייג ולקבוע שאין דמיון בין הדברים. גם אם את החוק ניתן לשנות, אין בכוחו של המוסר או ההיגיון לתמוך בכך. הצלת רכוש שכבר נגנב אינה בגדר הגנה עצמית, וסיכולה בירי קטלני כאשר הפורץ נמלט ואינו מהווה עוד סכנה לחיים או גוף איננה עומדת בבחינת "שקולה כנגד הרעה שמנע". הכוונה להרחבת החוק כך שיכלול פטור מאחריות פלילית לא רק עבור מעשה שנועד להדוף מתפרץ, אלא אף מעשה שנועד על מנת למנוע מהפורץ לממש את הגניבה, במשתמע אפילו במחיר הריגתו, חוץ מזה שהיא בלתי מידתית היא אף שומטת את הקרקע תחת הטיעון המוסרי לפיו רק הגנה על חיים, גוף ונפש הנתונים בסכנה מצדיקים שימוש קטלני בנשק.

חוק העונשין: https://www.nevo.co.il/law_html/law01/073_002.htm#Seif15

בן גביר מתנה את כניסתו https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-829017

http://fs.knesset.gov.il/12/law/12_ls1_292091.PDF

הערה: המאמר התפרסם במגזין מצודה, גיליון 40, מאי 21

https://www.mako.co.il/news-israel/2021_q1/Article-c8b61f4c1d1a771027.htm

[2] במסגרת התיקון נוסף לחוק העונשין סעיף 34י1, שזו לשונו:

א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים, בית העסק או המשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו, בכוונה לבצע עבירה, או מי שמנסה להתפרץ או להיכנס כאמור.

ב) הוראת סעיף קטן (א) לא תחול אם -

(1) המעשה היה לא סביר בעליל, בנסיבות העניין, לשם הדיפת המתפרץ או הנכנס;

(2) האדם הביא בהתנהגותו הפסולה להתפרצות או לכניסה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים.