| | 29/07/2021

משחק סכום אפס / ניר רן

8 אוקטובר 2017

משחק סְכוּם אפס

מאת ניר רן 

על הדומה והשונה בין "טרור הבודדים" בישראל ו"הטרור האזרחי" בארה"ב מזווית ניתוח של שני אירועים בולטים

וגם על הוויכוח סביב נושא נשק בידי אזרחים 

 

רצח ההמונים שהתרחש בלאס וגאס בתאריך 1 אוקטובר 2017 הכה את ארצות הברית ואת העולם כולו בתדהמה. סטיבן פאדוק אזרח ארצות הברית, כבן 64, תושב נבדה, פתח באש מהקומה ה-32 של מלון מאנדליי ביי  לעבר קהל של 22,000 חוגגים בפסטיבל מוזיקת קאונטרי בסטריפ של לאס וגאס נבדה, במשך  9 – 11 דקות הוא ירה אלפי קליעים מנשק אוטומטי והביא למותם של  59 בני אדם ופציעתם של 527. למעלה מחצי שעה נוספת חלפה עד לניטרולו על ידי כוח משטרה (למעשה הוא התאבד ביריה). זוהי אמנם תקרית הירי לשם רצח המוני הקטלנית ביותר בתולדות ארה"ב, אבל קשה לומר שהיא באמת מפתיעה, שכן מדובר בתופעה. למעשה אירועי רצח המוני (המונח הלועזי ([1]Mass Murder מתרחשים בארה"ב עשרות פעמים וגובים מאות הרוגים מדי שנה.

בפיגוע הירי שהתרחש בהר אדר בתאריך 26 ספטמבר 2017 נרצחו שלושה ישראלים ואדם נוסף נפצע, כולם אנשי אבטחה. הפיגוע בוצע על ידי המחבל מחמוד ג'מאל, כבן 37, חמוש באקדח שפתח באש מטווח קצר לעבר כוח האבטחה מתוך תור הממתינים באזור הבידוק של הפועלים הפלסטיניים בכניסה (האחורית) ליישוב. כוח האבטחה ומג"ב חיסל את המחבל בתוך שניות. בבדיקה עולה שהמחבל החזיק ברשיון עבודה בישראל.

הגם שרב השונה מהדומה, קיימים מכנים משותפים בין שני הפיגועים הללו, לבד מהעבודה שהם התרחשו בסמיכות זמנים:

• בשני המקרים מדובר במפגע בודד.
• בשני המקרים התחכך המפגע באנשי אבטחה וחדר לתא שטח מאובטח מתוכו הוא פעל.
• בהתייחס לשני המקרים דובר על "פרופיל" מפגע חריג (לכאורה).
• בשני המקרים נתגלעו פערים (חמורים) בהיערכות ובמוכנות ובתגובת כוח האבטחה למצב חירום מסוג האירוע שהתרחש.

בפיגוע בלאס וגאס בוצע הירי מתוך אתר אחד (בית המלון) לעבר אתר אחר (פסטיבל המוסיקה). באם נניח היפותטית שבוצע תכנון אבטחה לפסטיבל המוזיקה, בסטנדרט כזה או אחר הנדרש לאבטחת אירועים המוניים תחת כיפת שמיים, וקדם לו ניתוח דרכי פעולה אפשריות ליריב, ניתן לשער שבית המלון מאנדליי ביי סומן על ידי מנהל האבטחה של האירוע כ"שטח שולט". לא מצופה מכוח האבטחה של האירוע שישתלט על בית המלון במצב כזה, אלא שיבצע את התיאומים הנדרשים (גם) עם קב"ט / הנהלת בית המלון. האחריות לכשל האבטחתי במקרה הזה היא לפיכך בעיקר בחצרו של בית המלון.

סטיבן פאדוק שכר את חדרו בבית המלון ארבעה ימים לפני האירוע במהלכם הוא החדיר לחדרו, דרך הכניסה למלון מן הסתם, לא פחות מ 23 כלי נשק, רובם רובים וכמות עצומה של תחמושת. בנוסף לכך הוא התקין מצלמת טמ"ס החולשת על המסדרון מחוץ לדלת חדרו. אופרציה מבצעית של ממש ובלתי שגרתית בעליל. האם היו סימנים מחשידים? סביר להניח שהיו. ובאם היו, האם ניתנה עליהם הדעת? סביר להניח שלא.

המחבל בהר אדר התייצב בתור הבידוק של הפועלים הפלשתינים בכניסה להר אדר כשהוא חמוש באקדח מוסלק על גופו. האם היו סימנים מחשידים? ודאי שהיו. האם ניתנה עליהם הדעת. התשובה ככל הנראה שלילית. בכל אופן ברור שלא הושגה מבעוד זמן שליטה טקטית על היורה ותגובת הכוח המאבטח הייתה מאוחרת ובלתי הולמת.

מספר סיבות לכך, קצרה היריעה מלמנות את כולן.

בהקשר לשני האירועים נשמעו פרשנויות שונות המתייחסות ל"פרופיל החריג של המפגע".

יש משהו מטעה בביטוי "פרופיל" והוא נובע בעיקר מכך שיש לו כפל משמעות: בהקשר הסוציולוגי, אנתרופולוגי, קרימינולוגי, מדובר בשרטוט הדיוקן של אנשים המתייחסים לקבוצת אוכלוסייה מסויימת. בהקשר האבטחתי השתרש הביטוי "שיטת הפרופיל" ככינוי לדרך פעולה של כוח האבטחה, המיועדת על מנת לאפשר התמקדות באנשים המאותרים כפוטנציאל סיכון ובידוקם בהתאם. עמדנו לא אחת, במאמרים, בהרצאות ובראיונות בתקשורת על כך שמדובר בשני מושגים שונים שאבולוציונית התקבע להם כינוי זהה.

בהתייחס לשרטוט הדיוקן של מבצעי פיגועים, המאמץ לשרטט פרופיל של מפגעים ועבריינים הוא הכרחי. זה נעשה על ידי גורמי מודיעין, משטרה, אבטחה וגם ברמה האקדמית. ואכן, בגדול, פרופיל כזה, הגם שהוא מגוון למדי, קיים ואנחנו גם מלמדים אותו לאנשי אבטחה (תחת השם "היריב – מאפיינים ודרכי פעולה"). ואולם, כשהפרופיל הזה מושלך בהקשר של שיטת האבטחה, לעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו שבויים בקונספציה כאשר אנחנו מבודדים נתונים מסויימים משרטוט פרופיל המפגע. זה לא טוב כאשר זה גורם להחמרת הבידוק ורע בעליל כשזה מוביל להקלות. כך למשל, העובדה שאדם הוא פועל (אפילו מוכר) בעל רשיון עבודה, לא משנה את השתייכותו לקטגוריות אחרות של אנשים – גבר פלשתיני, הפועל על רקע הסתה פרועה שמקורה ברשות הפלסטינית ובארגוני הטרור וזו, מתברר, מושפעת מהיותו בעל בעיות אישיות. גם העובדה שהמפגע בלאס וגאס הוא גבר לבן כבן 64 היא מתעתעת. אכן המפגע איננו עונה לפרופיל העבריין, הרוצח או המחבל "הקלאסי", אבל בהתייחס לפרופיל רוצח ההמונים הוא לא ממש חריג. המחקר מלמד שרוב הרוצחים ההמוניים בארה"ב (94.4%) הם גברים, מרביתם הם לבנים (62.9%) והגיל הממוצע של הרוצח ההמוני הוא מעל 40 שנה.

עולה מכאן שגם סטיבן פאדוק וגם מחמוד ג'מאל אינם לגמרי חריגים בנוף מבצעי הפיגועים. יתרה מכך, בראיה אבטחתית זהו נתון לא רלוונטי, שהרי אינספור פיגועי עבר בוצעו על ידי מפגעים שאינם עונים ל"פרופיל" המפגע המוכר.

ומכאן לביטוי "פרופיל" בהקשר המקצועי של האבטחה – לא באמת קיים קשר בין "שיטת הפרופיל" לבין "הפרופיל המוכר של המפגע". שיטת הפרופיל אינה עוסקת בבידוק קפדני יותר של אנשים העונים לקריטריון/ים אובייקטיבי/ים מסויים/ים שמופיע/ים אצל אדם, אלא היא עוסקת באיתור החשוד על פי התנהגותו בזירה ובהתייחס לזמן ולמקום (המצאות סימנים מחשידים על פי הופעה והתנהגות, ממצאי תשאול וכיוצ"ב). דפוס ההתנהגות הסובייקטיבי הוא "הפרופיל" שאנחנו מתייחסים אליו. אין לפיכך סיבה לחשוד באדם העונה לקריטריונים של "פרופיל" כלשהו אם הוא לא מעורר חשד ובוודאי שאסור לשלול חשד רק בגלל שאדם איננו עונה לקריטריונים האלו. אנחנו לא אמורים לבצע בידוק גופני על אדם בגלל מוצאו הערבי (למשל), או לפטור אותו מבידוק בגלל היותו אירופאי (למשל). כך גם בהתייחס למינו, גילו, צבע עורו או כל מאפיין אובייקטיבי אחר שלו.

איתור חשודים הוא מיסודות העבודה המבצעית של האבטחה והוא מבוסס על שיטת הפרופיל, או בשמה המתאים יותר "Behavioral Pattern Recognition" – "זיהוי דפוס התנהגות".  

אורח בבית מלון הפועל לקראת הוצאה לפועל של פיגוע הרג המוני, נושא כמות חריגה של תיקים ומטען (תשע מזוודות הכניס פאדוק למלון) מן הסתם במספר סבבים, ומבצע פעילות חריגה ישדר בהכרח סימנים מחשידים. זהו קצה החוט שאנשי האבטחה צריכים לאתר ולהיאחז בו. בהמשך יש להניח שהוא ביצע סיורי תצפית בשטח וגם מנע מחדרניות ועובדי המלון להיכנס לחדרו, שאחרת הם היו עשויים לחשוף את מחסן הנשק שהוא הקים. לא מצופה מצוות האבטחה שיעריך שמדובר ברוצח המונים, אלא שזוהי התנהגות חריגה שמחייבת בירור.

באבטחת בית מלון, כמו גם באבטחת היישוב או הארגון, יש לרתום את הקהילה כולה. תדרוך עובדי המלון, לרבות אנשי הזמנות, שירות חדרים, תחזוקה וכיוצ"ב, לאיתור ודיווח על התנהגות חשודה או חריגים. תדרוך תושבים ותדריך העובדים בארגון הנו מרכיב יסודי באבטחה – אנחנו מלמדים מהו חריג או חשוד ומעודדים את הציבור לדווח ללא היסוס או חשש מ"הטרדה" של צוות האבטחה.

אבטחה איננה שמירה, או הגנה אלא היא פעילות פרואקטיבית שמטרתה היא מניעה והיערכות וגם שרידה (תכנית החירום והלחימה) והחזרה לשגרה. מטרת העל האסטרטגית היא המשכיות הפעילות של הגוף המאובטח והשאיפה היא לאפשר לו לתפקד כשהוא פטור מהתעסקות באיומים (בהסתמך על ההכרה שמערך האבטחה איננו פטור מהם).

לביטוי "פרואקטיבי" יותר ממשמעות אחת – הפירוש הלשוני של המילה הוא "מניעה מראש" ואכן בהקשר שלנו "פרואקטיביות" משמעותה "נקיטה של פעולות יזומות מראש, על מנת להתמודד עם אירועים עתידיים". לא בכדי מופיעה המילה פרואקטיביות בהגדרת המושג "אבטחה": "מכלול של פעילות פרואקטיבית, מתוכננת ומתואמת, המבוצעת בגוף המאובטח ומיועדת על מנת לסכל ניסיונות של גורמים עוינים לתכנן ולבצע פעולות זדון"[2] – שכן, האבטחה מתבססת על פעילות שמהותה היערכות מוקדמת, איתור של גורמי סיכון ומוכנות מבצעית, שתבטיח תגובה אופטימלית במצבי חירום הנגרמים נוכח התממשות של תרחישי איום. תפקיד האבטחה איננו רק להגיב לגירויים ולפעול על פיהם, כי אם גם, ובעיקר, לאתר מראש, להכיל את הסיכונים ולנהל אותם.

ההיערכות בנויה מפעילויות שתכליתם התראה, הרתעה ומניעה - מגוון של פעילויות המבוצעות בגוף המאובטח לשם תכלית של איתור מוקדם, הדיפת היריב ומניעה או צמצום של נזקים. פעילות ההתראה תתבצע בעיקר הרחק "כמטחווי קשת" מכתלי הגוף המאובטח ובכניסות אליו ומטרתה איתור מוקדם של מקור סכנה או פוטנציאל איום והסבת תשומת הלב של מערך האבטחה לכיוונו. זהו מערך שצופה ומסתכל (מסתכל ולא רק רואה), מנפה ומסנן, מזהיר ומהכוון. פעילות ההתראה מתבססת בראש וראשונה על כיסוי ויזואלי של תאי שטח וניטור הפעילות שבתוכם. ניטור משמעותו התייחסות לכל נוכחות ותנועה של אנשים וכלי רכב במרחב המפוקח.

הן בהתייחס להיערכות והן על מנת להיות מסוגלים לסכל את הפיגוע באיבו, דריכות, מוכנות וערנות הם שם המשחק. מערך אבטחה דרוך ונחוש הוא גם מפגן של עוצמה "הֵמָּה חַתִּים נְסוֹגִים אָחוֹר" (ירמיה מו ה) בעולם האבטחה, לרוב, הרתעה איננה פעולה מכוונת לעצמה אלא היא תוצר לוואי של פעילות מבצעית אפקטיבית.

 

 
תיאור סכמטי של מקום הירי בפיגוע בלאס וגאס (מתוך https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Las_Vegas_Strip_shooting.svg

   

ועוד כמה מילים על הוויכוח סביב סוגיית הנשק בידי אזרחים

 

גם בנושא הזה יש קווי דמיון ושוני בדילמות השוררות סביב המתח בין השאיפה לביטחון אישי לבין הסכנה בקיומו של נשק בידי אזרחים ואנשים ש"מאבדים שליטה" בישראל ובארה"ב.

בישראל עלתה הסוגיה (שוב) לעיון בשנת 2013 בעקבות רצף (בדיעבד מקרי כנראה) של אירועים בהם בוצע רצח במשפחה, בעיקר רצח נשים על ידי בני זוגן, באמצעות נשק שנישא על ידי הרוצח באופן חוקי מתוקף היותו מאבטח אזרחי. עקב גל מחאות בתקשורת הוחלט על הגבלת נשיאת נשק מאבטחים מחוץ לשעות עבודתם. פירסמתי באותה עת מאמר בנושא תחת הכותרת "הזדמנות לעשות חושבים" שהוצגו בו נתונים. עולה למשל שמתוך 16 נשים שנרצחו על ידי בני משפחה בישראל בשנת 2012 – שתים עשרה נרצחו על ידי בני זוגן, שתיים נרצחו על ידי בניהן ושתיים על ידי אחיהן (האחת על רקע "כבוד המשפחה" והשנייה על רקע מאבק ירושה). מתוך שתים עשרה הנשים שנרצחו על ידי בני זוגן, שמונה נרצחו בדקירות סכין, אחת נרצחה באלימות פיזית ושלוש נרצחו בירי. (הנתונים מאתר ל.א. – לחימה באלימות נגד נשים).

בארצות הברית מוחזקים כ- 300 מליון (!) כלי נשק בידיים פרטיות. מספר מדהים לרוב הדיעות. וכל אימת שמתרחש אירוע ירי – רצח המוני מתעורר מחדש הדיון בסוגיית הנשק בידי אזרחים.

כאן וגם כאן טעון הנושא עיון שכלתני שאינו מושפע רק מהאירוע האחרון, מקולותיהם של פוליטיקאים וצעקות בתקשורת.
סקירת ספרות מהעולם מעלה נתונים מעוררי מחשבה: למשל, למרות ששוויץ היא מהמדינות הבודדות בהן המספר היחסי של האנשים המחזיקים בכלי נשק פרטיים עולה על זה שבארה"ב, כמות האירועים בהם נעשה שימוש בנשק חם לצרכי פשיעה בשוויץ היא אפסית בהשוואה לארה"ב (הנתון מ- 1990). מחקר אמריקאי אחר שביקש לבדוק את הזיקה בין זמינות של נשק חם לבין מספר אירועי רצח והתאבדות מצא שכ- 85% ממקרי הרצח בארה"ב מבוצעים באמצעות נשק חם. לעומת זאת במקומות בהם קיימת הגבלה חמורה בהחזקה של נשק על ידי אזרחים יורדת כמות הרציחות וההתאבדויות המבוצעות באמצעות נשק חם ל- 16%. ברם, המספר הכולל של אירועי הרצח וההתאבדות אינו משתנה. האם קיימת זיקה בין הזמינות של כלי נשק חם לבין אירועי רצח בארה"ב – התשובה כנראה חיובית. אך קיימת גם זיקה בין מניעת רצח ואלימות לבין אחזקת כלי נשק בידי אזרחים. יש לזכור שלמעלה ממחצית תושבי ארצות הברית הם תושבי עיירות וספר (ורק כרבע הם תושבי המטרופולינים הגדולים). רוב תושבי ארצות הברית עושים את דרכם משטחי החווה, התעשייה, ממקום העבודה או מאתרי הבילוי לביתם בכבישים דלילי תנועה וחשוכים. המרחקים בין בית לבית רחוקים מכדי לצפות לעזרה משכן. קיומו של כלי נשק בידי אזרח, במקרים רבים, נובע מצורך בסיסי בביטחון אישי. הידיעה על קיומם של כלי נשק בידי אזרחים היא קרוב לוודאי גורם משמעותי בהרתעה של עבריינים, אנסים, סוטים ורוצחים.

בהתייחס לאירועי רצח המוני אנחנו יודעים על מקרים בהם מסתמן שהגבלת נשק הייתה יעילה (כגון אוסטרליה). ידוע גם על אירועי רצח המוני קשים שבוצעו במדינות בהן אחזקה ונשיאת נשק בידי אזרחים אסורה או לפחות מוגבלת ביותר (כדוגמת רצח המוני של 69 ילדים באי אוטויה נורווגיה על ידי אנדרס ברינג בריוויק ב- 22/7/2011).

סקירה עדכנית ומקיפה שהתפרסמה  השנה בארה"ב מלמדת כי בניגוד לסברה הרווחת "שיעורים גבוהים של בעלות על נשק אישי אינם מובילים לשיעורי פשיעה גבוהים יותר, כולל מקרי רצח". בישראל הוכח פעמים רבות שנשק בידי אזרחים שנמצאים אקראית במקום בו מתרחש פיגוע הציל חיים רבים. 

כך או כך, המצדדים באחזקת נשק באופן חוקי, ברובם אינם אנשים הששים אלי קרב (הגם שיש גם כאלו), אלא שהם תופסים את כלי הנשק, כשהוא אחוז בידיים הנכונות, כאמצעי אולטימטיבי להגנה עצמית ולא כאמצעי התקפי.

רגולציה בתחום רישוי ואחזקת נשק היא חיובית ומתבקשת. אך ספק אם קיימת הצדקה לשלול מאזרחים במדינות רוויות איומי פשיעה או טרור כארה"ב או ישראל את הזכות להחזיק בנשק להגנה עצמית.

(המאמר פורסם במגזין מצודה, גליון 28, אוקטובר 2017)