| | 29/07/2021

איום הטרור - כאן להישאר / ניר רן

1 מרץ 2020

מאת ניר רן

במציאות בה יתרון ההפתעה נתון בידי היריב – האסטרטגיה המנצחת היא לא להיות מופתע.

בפורומים ובפרסומים שונים מוצגות לאחרונה הערכות והנחות עבודה לפיהן "האיום הפח"עי ירד". לא יורד, לא בסימן ירידה - יָרַד. נוכח זאת יש ה"מרימים גבה" לעומת רמת ההשקעה באבטחה שלא מתאימה את עצמה. אחרים ממליצים "...יש לעשות חישוב מסלול מחדש לאור ירידת האיום הפח"עי ומנגד הופעתם של האתגרים החדשים... משמע להיות מסוגל להעביר את המשקל מהיבטים של פח"ע להיבטים של סדר פלילי וסדר ציבורי".  

יודגש שהנחות עבודה והמלצות מסוג זה מוצגות גם מפי בכירים ומנוסים המבינים יותר מדבר אחד או שניים בהערכת מצב, בתכנון אסטרטגי, בביטחון ובאבטחה. דעתם חשובה, צריכה להישמע ואכן היא נשמעת.

ואולם, הדברים מעוררים מחלוקת ולכל הפחות הם טעונים דיון. שכן, הקלה בחומרת האיום הפח"עי, אם בטעות יסודה, תביא בהכרח לנפילת מתח. בהיעדר דריכות ומוכנות יחשפו הגופים המאובטחים כלפי פיגועי טרור עקובים מדם. יתרה מכך, גם אם תתקבל ההנחה שהאיום הפח"עי יורד, ספק אם יהיה זה נכון למהר ולהוריד את רמת האבטחה כלפיו המשמרת מסר תקיף של הרתעה ומוכנות כלפי יריבים – שלבטח לא נעלמו.

לצורך דיון זה הנחותיי הן שלוש:

1. איום הטרור כאן. הוא כאן כדי להישאר והוא מיוצג על ידי יריבים שהם משוללי קוד אתי, שפלים ואכזרים. כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי שהם יצליחו בזממם הוא לחשב מסלול שעוקף את ההנחה הזו.
2. אתגרי סדר פלילי וסדר ציבורי הם אינם "חדשים" אלא הם קיימים ומונחים לפתחו של מנהל האבטחה מקדמת דנא. הם מונחים שם ביחד עם אתגרים אחרים בהם מניעת אובדן, אבטחת מידע, מניעת הונאה, מוכנות לחירום ובעיקר שימור אופיו הידידותי ומסביר הפנים של הארגון. 
3. מערך אבטחה לא אמור להיות מכוון כלפי איומי טרור או כלפי איומי פלילים וסד"צ באופן "מודולרי" ובוודאי לא אחד על חשבון השני, אלא להיערך באורח הוליסטי. כלומר, זהו  מערך שיש לתכנן אותו כשלם המטפל בכלל האיומים והסיכונים החלים כלפי הגוף המאובטח – שהם רבים יותר מפח"ע, פלילים וסדר ציבורי.

האיום הפח"עי

הערכת האיומים היא איננה נגזרת של תחושת בטן וגם לא של מדידת "גובה הגלים" בעת הנוכחית אלא היא נמדדת על פי הפונקציה של רמת המוטיבציות והיכולות של היריבים.

לעובדה שלאורך תקופה מסוימת היקף הפיגועים ירד, לכאורה, יש מספר הסברים שירידת האיום אינה אחד מהם והיא, בשום אופן, איננה המשמעות שלהם.

ההסבר הראשון הוא הסיכול המודיעיני. בהרצאה שנשא ראש שירות הביטחון הכללי הוא מסר כי בשנת 2019 סיכל שירות הביטחון 560 “פיגועים משמעותיים”. מרבית הפיגועים שסוכלו היו פיגועי ירי אך היו ביניהם גם פיגועי התאבדות וחטיפה. זאת אומרת שלפחות באותם מקרים, בממוצע שלוש פעמים בכל יומיים (או 11 פעמים בשבוע !), ניסה היריב לממש פיגועי טרור. זוהי סטטיסטיקה שמצביעה על יריב נחוש והיא מייצגת רמת איום גבוהה ביותר.

ההסבר השני הוא אופי הפיגועים וזירת התרחשותם. פיגועים המתרחשים לאורך צירים ובמרחבים פתוחים, לרבות שטחי איוש ו"עוטף עזה", לעיתים אינם נתפסים כמייצגים איום על מערכי אבטחה במתקנים ובאתרים מאובטחים. בסקירה שפורסמה על ידי "המרכז למורשת המודיעין" (המפורסמת מעת לעת)[1] מופיעה שורה ארוכה של פיגועים וניסיונות פיגוע לאורך השנה החולפת, חלקם הגדול בזירות הנ"ל[2]. ואולם הפיגועים האלו מייצגים מוטיבציה ונחישות של יריבים. זליגה של פיגועים לכלל שטחי ישראל, לרבות מתקנים מאובטחים, התרחשה בעבר ולא קרה דבר שיש בו כדי למנוע התרחשות כזו בעתיד.

 

בביצוע של הערכת סיכונים (כמרכיב בניתוח סיכונים) קיימות שתי שיטות פעולה - הגישה הכמותית (Quantitative Risk Analysis): מבוצעת כאשר קיימת אפשרות מדידה של סבירויות וחומרה (למשל בתחומי תאונות דרכים, רפואה, פיננסים, ביטוח). שיטה זו מתבססת למעשה על סטטיסטיקה, מעין "מה שהיה הוא שיהיה" – התחזית תואמת שקלול של האירועים בתקופה החולפת או בתקופה המקבילה אשתקד, ביחד עם גורמי מניעה / הפחתה ו/או גורמי הגברה (וגורמי השפעה נוספים). ולעומתה הגישה האיכותנית (Qualitative Risk Analysis) שמבוצעת בהתייחס לאירועים שהם ספורדיים ומועטים יחסית (כגון רעידות אדמה, מלחמות, פיגועי טרור). במקרים כאלו, כאשר כמות האירועים אינה מאפשרת סטטיסטיקה, מתבססת הערכת הסיכונים על ניתוח של מומחים. הערכת איומי טרור היא לא פונקציה של מספר הפיגועים שהתרחשו בעת האחרונה, אלא היא, כאמור נגזרת של אפיון היריבים, יכולותיהם והמוטיבציות[3] שלהם. ואילו הערכת הסבירות הנה מכפלה של האיום והפגיעות.

 

 

בהערכה אסטרטגית שפורסמה בדצמבר 2018 על ידי המרכז למחקרי ביטחון לאומי – INSS, פרי עטו של עמוס ידלין[4] נכתב בין השאר: "לגל פיגועי הדקירה והדריסה שאירעו בשנים 2015 – 2017, שהתאפיין במחבלים שפעלו ללא שיוך ארגוני, הצטרפו באחרונה פיגועי ירי. מדובר בשיטת פעולה קטלנית יותר שמקורותיה מגוונים - בראש ובראשונה תאי חמאס המופעלים מרצועת עזה או מחו"ל, וכן אנשי 'תנזים' סוררים ומחבלים ללא שיוך ארגוני... על ישראל להיות מוכנה להתפתחות של הפרות סדר נרחבות ואף לגלי טרור נוספים".

 

סיכומו של דבר, לא זו בלבד שיריבי הטרור מפגינים מוטיבציה גבוהה מאוד לביצוע פיגועים, בעזרתה ובדחיפתה של איראן (ולא רק היא), הם עוסקים ללא הפוגה בבניין הכוח ובשיפור היכולות. הם גם מוציאים פיגועים לפועל אשר גם אם רובם מסוכלים יש לזכור שהסיכול המודיעיני הוא "עבודת סיזיפוס" ודי שפיגוע משמעותי אחד יחמוק מעין המודיעין, כפי שמעת לעת קורה, כדי לשנות את תמונת המצב ולהמחיש שהמודיעין, טוב ככל שיהיה, אינו תחליף לאבטחה.

אתגרי האבטחה

המצב בו מערכי אבטחה נבנים לעיתים אל מול איומי טרור דווקא הנו יציר אבולוציוני, לא בהכרח מוצלח, שנובע מסיבות שונות, בעיקר מדגשים של גורמי הנחייה מקצועית מחד ומעורבות חסרה של הנהלות הארגונים מאידך.

תפקידו של מנהל האבטחה, המתכנן, הוא להסתכל על הנהלת הארגון – מה היא צריכה ועל המנחה המקצועי / הרגולטור (במגזר האזרחי בעיקר חטיבת אבטחה משטרת ישראל, באיו"ש בעיקר צה"ל) – מה הוא דורש. גם אם אין ביניהם הקבלה, אין ולא תהיה כאן סתירה. הדגש בהנחיית משטרת ישראל הוא להתמודדות עם איומי טרור, עבריינות וסדר ציבורי. בהתייחס לצורך הארגוני מיועדת האבטחה להגנה על הנכסים, על הפעילות ועל המידע (ומחויבת בשמירה על צביונו של הארגון). המשוואה הזו אינה מציגה ניגודים.  

מערך האבטחה יתוכנן באופן הוליסטי המוכוון אל כלל תפקידי האבטחה - התמודדות אל מול איומי טרור, שמירה על נכסי הארגון, מניעת עבריינות רכוש, מניעת אלימות וונדליזם, שמירה על סדר ציבורי, אבטחת מידע, מניעת הונאה, מניעת אבדן ומוכנות לחירום. שלם שהוא גדול מסך חלקיו.

האבטחה הפיזית במיטבה מתורגמת לפק"מ שכולל את כלל הפעולות הפרואקטיביות – התראה, הרתעה, סיכול ומניעה המיועדות על מנת לאתר גורמים שיש להם כוונות זדון ולטפל בהם בהתאם. לא קיימת רשימת "סימנים מחשידים" אחת למחבלים, שניה לפושעים ושלישית למפירי סדר. תכנית האבטחה הפיזית היא הוליסטית ומתייחסת לכלל האיומים המיוצגים על ידי כלל היריבים. אין זה אומר שלא יידרש לעיתים ריכוז מאמץ בפעילות מסוימת על פי מאפייני הגוף המאובטח ופעילותו (כך למשל בניהול אבטחת אירועים המוניים יוקצו משאבים מיוחדים לניהול קהל ושמירה על סדר ציבורי – זה לא יבוא על חשבון היערכות כלפי האיום הפח"עי).

ובכל זאת קיים דגש מסוים בהתמודדות עם איום הטרור והוא נובע ממחיר הכישלון - בראייתנו זהו משחק סכום אפס - Winner takes all - שאיננו מאוזן. אמנם כל צד יכול "להפסיד או לנצח". אולם, הצלחת היריב בביצוע פיגוע הרג המוני אחד (או חטיפה, או השתלטות על בני ערובה וכיוצ"ב), גם לאחר שורה של כישלונות היא עבורו מאה אחוז הצלחה, בעוד שעבורנו, גם לאחר סיכול פיגועים רבים יהיה זה מאה אחוז כישלון.
המשמעות ברורה - התעלמות מהאיום הפח"עי או הפחתה בחשיבותו היא אינה אופציה.

במציאות שבה יתרון ההפתעה נתון בידי היריב, והוא המכתיב את המקום, הזמן, הכיוון ושיטת התקיפה (דפ"א), קונספט האבטחה חייב להיות מושתת על מוכנות בכל זמן, בכל מקום ולכל סוג של תקיפה. נפילת מתח בחלוף זמן ללא פיגועים היא טבעית. אך זהו תפקידם של מנהלים להדגיש את האיום ביתר שאת, לעורר את אנשיהם דרך תדרוך אימון ותרגול ולהחדיר את המודעות לכך שכל רגע שחולף ללא פיגוע מעלה את הסבירות לפיגוע ברגע הבא. ולא להיפך. 
ניר רן

הערה: המאמר פורסם במגזין מצודה, גליון 40, מאי 2021