דילוג לתוכן המרכזי בעמוד

יורם אהרוני | אתלטיקה | 14/08/2012

מעשיות השליחים, חלק ב'

מאת: יורם אהרוני

על השערורייה של הרכב שליחי ארה"ב למירוץ 4 פעמים 100 מטר במשחקים האולימפיים, ברלין 1936, כתב באתר זה ד"ר חיים קאופמן:

"בנבחרת האמריקאית למירוץ השליחים 4 פעמים 100 מטר במשחקי ברלין 1936 נכללו שני אצנים יהודים: סאם סטולר (1915- 1985) ומרטי גליקמן (1917 - 2001).  זמן קצר לפני התחרות הם הוחלפו בג'סי אוואנס (הזוכה בזהב בריצת 100 מ')  וראלף מטקאלף (הזוכה בכסף בריצת 100 מ'). רביעיית ארה"ב ניצחה במירוץ וקבעה בו שיא עולם חדש – 39.8 ש'. למקום השני הגיעה רביעיית רצי איטליה (41.1 ש') ובארד זכו אצני גרמניה (41.2 ש').

הנימוק להחלפת הרצים היהודים הוצג כמקצועי: החשש שאם אוואנס ומטקאלף לא ישתתפו במירוץ – עלולה הרביעייה האמריקאית לא לנצח במירוץ זה.הסברה הרווחת היא כי הסיבה האמתית להחלפה נעוצה בכך שאוורי בראנדג', יו"ר הוועד האולימפי של ארה"ב (ולימים נשיא הוועד האולימפי הבין לאומי) לא רצה להביך את היטלר בכך ששני ספורטאים יהודיים יעמדו על דוכן המנצחים, והורה על החלפתם.

במבחנים לקביעת נציגי ארה"ב למשחקים האולימפיים ברלין 1936 נקבע כי שלושת הראשונים בריצת 100 מ' ישתתפו במקצוע בעוד הזוכים במקומות 4 - 7 יכללו במשלחת כמחליפים ומועמדים להיכלל ברביעיית השליחים. תוצאות המבחנים שנערכו ברנדלס איילנד, ניו יורק, ב - 11 ביולי היו: 1) אוונס 10.4; 2) מטקלף 10.6; 3) פרנק וייקוף 10.7; 4) פוי דרייפר 10.7; 5) גליקמן 10.7; 6) סטולר 10.8; 7) מק רובינסון 10.8. וייקוף היה רק רביעי במקצה המוקדם שלו (אחרי אוונס, סטולר וגליקמן) והעפיל לגמר במקצה מיוחד לקביעת הרץ השביעי בגמר בו השתתפו הרצים שסיימו במקומות הרביעי והחמישי בשני מקצי המוקדמות. החל ממשחקי פריס 1924, לא נהגו האמריקאים להציב תמיד את רציהם הטובים ביותר בשליחים: ב - 1924 היו להם 4 רצים בגמר ה-100 מ', אולם רק אחד מהם השתתף בשליחים וב-1932 לא שותפו בשליחים הנציגים בריצת 100 מ' (אדי טולאן, מטקלף וג'ורג' סימפסון). במירוץ השליחים 4 פעמים 400 מ' בברלין 1936 הציבו האמריקאים את הרצים שסיימו במקומות 4 - 7 במבחנים וכתוצאה מכך סיימו במקום השני בלבד. אם היו מודאגים בראנדג' וחבר מרעיו מסיכויי הניצחון בארבע פעמים 100 מ' מדוע הציבו רביעייה משנית במירוץ השליחים הארוך? הרביעייה שהציבו האמריקאים במירוץ זה הייתה של רצים שסכום זמניהם במבחנים היה נחות ביותר משתי שניות מסכום הזמנים של ארבעת הראשונים. בגמר האולימפי פיגרו האמריקאים בשתי שניות אחרי המנצחים הבריטים (3:09.0 – 3:11.0). הם התעלמו בקביעת ההרכב גם ממנצח ה- 400 מ' משוכות, גלן הארדין, שיכול היה לעזור להם לנצח במקצוע זה.

 ההחלטה על הוצאת סטולר וגליקמן מהרביעייה היא תמוהה גם מאחר שבמירוץ השליחים 4 פעמים 100 מטר יש חשיבות גדולה מאד לתרגול העברת המקל, ובכל התרגולים השתתפו גליקמן וסטולר. שלושה ימים לפני תחרות השליחים זכה אוונס במדליית הזהב בריצת 200 מ' (השלישית שלו אחרי הזכייה ב–100 מ' וברוחק) ומאמן המשלחת הודיע כי לא ישתף אותו בשליחים וייתן הזדמנות לרצים אחרים: "מקומם של גליקמן, סטולר ווייקוף מובטח והרץ הרביעי יקבע בין מטקלף ודרייפר". בבוקר התחרות הודיעו המאמנים כי גליקמן וסטולר לא ירוצו.

 בשנת 1998 החליט יושב ראש הוועד האולימפי האמריקני, ויליאם היבל, להעניק לגליקמן ולסטולר (שנפטר בינתיים) לוח שעליו נכתב: 'במקום מדליות הזהב שהם לא זכו בהן' "

פרנק וייקוף זכה בברלין במדליית זהב שלישית רצופה בשליחים שכן הוא נכלל בהרכב שליחי ארה"ב גם באמסטרדם 1928 ובלוס אנג'לס 1932. למירוץ נרשמו 14 נבחרות שחולקו לשלושה מקצים. השתיים הראשונות מכל מקצה העפילו לגמר. כבר במוקדמות השוו רצי ארה"ב את השיא העולמי – 40.0 ש'. סדר הרצים ברביעיית ארה"ב: אוונס, מטקלף, דרייפר, וייקוף.

נבחרת רצות גרמניה נחשבה למועמדת לזהב במקצוע בתחרות לנשים. שלוש מהרצות בהרכב היו בגמר ה-100 מ' האישי בעוד לארה"ב היו שתי נציגות בגמר האישי: הרצה המסיימת הייתה הזוכה בזהב הלן סטפנס (11.5 ש') לקטע השני שובצה חברת הרביעייה המנצחת מלוס אנגלס 1932, הלן רוג'רס, שהפעם סיימה חמישית ב-100 מ' (12.2 ש') ובמקומות 6 – 8 בקפיצה לגובה (1.55 מ'). את הקטע השלישי רצה מנצחת ה-100 מ' באמסטרדם 1928, בטי רובינסון (חמישית במבחני ארה"ב ב-1936, 12.5 ש') שעשתה קאמבק מרשים אחרי שנפצעה קשה בתאונת מטוס ב-1931 בה שברה את האגן והרגל. את הקטע הפותח רצה הרייט בלנד שהייתה שלישית במבחנים (12.3 ש'). לקראת ההחלפה האחרונה בגמר נראו הגרמניות מובילות ביתרון ניכר. מרי דולינגר העבירה את המקל אל אילזה דורפלדט, היחידה בין הגרמניות של השתתפה במירוץ האישי ל-100 מ'. לעיני 100 אלף צופים, בהם אדולף היטלר, הפילה דורפלדט את המקל. סטפנס רצה קטע אחרון מרשים ויש הטוענים שהייתה מדביקה את הגרמניה בכל מקרה אך כמובן שזה לא נדרש מאחר שהגרמניות נפסלו והאמריקאיות ניצחו בזמן 46.9 ש'. שמונה הנבחרות שנרשמו לתחרות חולקו לשני מקצים מוקדמים ושלוש הראשונות מכל מקצה העפילו לגמר. במקצה הראשון ניצחו רצות ארה"ב (47.1 ש) ובשני קבעו רצות גרמניה שיא עולם – 46.4 ש'.

יש הסוברים בטעות כי במירוץ השליחים יש לשבץ תמיד את הרץ הטוב ביותר בקטע האחרון. במשחקי ברלין 1936 אפשר היה לראות כי לא כך הדבר תמיד. ארה"ב שיבצה את הטוב שברציה, ג'סי אוונס, לקטע הפותח ובמירוץ לנשים את הרצה טובה, הלן סטפנס, לקטע המסיים. מאמני גרמניה ערכו חישובים כי הרץ הטוב ביותר צריך לרוץ דווקא את הקטע השני וכך הציבו את בכיר הספרינטרים שלהם, אריך בורכהיימר (הגרמני היחיד בגמר ה-100 מ', חמישי בזמן 10.7 ש') לקטע השני וגם בקטע השני בין הנשים הציבו את בכירת הרצות שלהם, קתה קראוס ( ארד, 11.9 ש'). לקטע המסיים בין הנשים הם הציבו דווקא את הרצה הכי פחות טובה שלהם. לפי החישובים, הרץ המסיים מקבל בדרך כלל את המקל פחות מ-100 מטרים מקו הסיום שכן תחום ההחלפה של 20 המטרים מתחיל מנקודה המרוחקת 110 מ' מקו ומסתיים 90 מטרים ממנו. החלפה טובה מתבצעת אחרי שהרץ המקבל את המקל כבר צבר מהירות ובדרך כלל מתרחשת כמה מטרים לפני סיום תחום ההחלפה. לפי החישובים האלה, הרץ הפותח רץ עם המקל בדרך כלל יותר מ-100 מ'. הרצים השני והשלישי רצים עם המקל 100 מ' פחות או יותר אך מאחר שהם יכולים לצבור מהירות לפני קבלתו הם נמצאים אולי במהירות השיא שלהם כשהמקל בידם, יותר זמן. הרצים הראשון והשלישי כמובן צריכים להיות בעלי ניסיון ריצה בקשת. מעבר לשיקולים האלה קיימים כמובן גם השיקולים האישיים. לכל רץ ההעדפות שלו ולפעמים צריך לקחת גם זאת בחשבון. רצוי עם זאת שהרץ המסיים יהיה "פייטר": לא יוותר לרץ בכיר ממנו אם קיבל את המקל קצת לפניו ובמקרה שקיבל את המקל כאשר קבוצתו בפיגור ינסה לסגור את הפער, אפילו אם לכאורה הדבר נראה חסר סיכוי. בפרקים הבאים נראה דוגמאות   נוספות לרצים בכירים שלא הוצבו בקטע המסיים, הנחשב בעיני רבים ליוקרתי ביותר.


המאמר הקודם: 

מעשיות השליחים, חלק א'

המאמר הבא: 

מעשיות השליחים, חלק ג'


יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.