דילוג לתוכן המרכזי בעמוד

יורם אהרוני | היסטוריה של הספורט | 05/03/2018

האם היה הישגו של בניסטר גדול כל-כך?

יורם אהרוני

בניסטר

לקראת היובל לפריצת מחסום 4 דקות במייל הופיעו מספר מאמרים מענינים בנושא. אפתח בשני מאמרים של חובבי אתלטיקה הזוכרים את הארוע מהדווחים של עיתוני התקופה. בליין ניונהאם

(Blaine Newnham) היה בשעת קביעת השיא נער בקליפורניה. הוא פותח את מאמרו שהתפרסם במהדורת האינטרנט של "סיאטל טיימס" כך: "15 שנה אחר-כך הלך האדם על הירח".

"ספורט אילוסטרייטד" בחר את הישגו של בניסטר לגדול ביותר במאה ה – 20 כאשר היחידי שכמעט משתווה לו הוא כיבוש פסגת האברסט. הוא מציין כי לא היה ברור מה מסוכן יותר. היו אז ספקולציות כי מי שישבור את מחסום 4 הדקות במייל ימות מיד מגודל המאמץ. "הוא עשה זאת – 3:59.4. היינו תחת הרושם הכבד של שנות השפל הכלכלי העמוק בארה"ב ואחר-כך מלחמת העולם השניה ולפתע הכל נראה אפשרי.

ג'ורג' הירש, במהדורת האינטרנט של ה"ניו-יורק טיימס", משווה גם –כן את פריצת מחסום 4 דקות במייל לנחיתת האדם על הירח, כיבוש פסגת האברסט ופיתוח החיסון למחלת הפוליו. לדעתו, יש להישגו של בניסטר משמעות היום אפילו יותר מאשר הייתה לו לפני יובל שנים. "לא היו אז אינטרנט וטלוויזיה בכבלים. הספורט לא היה ביזנס גדול. לא היו סוכנים, מאמנים אישיים צמודים וחוזים של מיליונים... בניסטר שאף לממש חלום אישי ולא לקדם מכירות של חברת נעליים... בניסטר לימד אותנו כי יש לנו פוטנציאל בלתי מוגבל. שנים לפני כן טענו חוקרים כי יש גבולות ליכולת האדם וריצת מייל בפחות מ – 4 דקות הוא אחד מהם..."

פיטר רדפורד, מדליסט הארד בריצת 100 במשחקים האולימפיים ב – 1960,  שהוא פרופסור למדעי הספורט באוניברסיטת ברונל, בוחן את הישגו של בניסטר מזוית מפתיעה ומעוררת מחלוקת: "לא היו חגיגות ב – 9.5.1970 לציון 200 שנה לשבירת מחסום 4 דקות במייל. לא היו סיורים מיוחדים לשערי כנסיית שורדיץ' בלונדון שם סיים ג'יימס פארוט מייל מדוד ב – 4 דקות..." מה? 4 דקות במייל עוד במאה  ה – 18 ? אז למה מספרים לנו שבניסטר היה הראשון שעשה זאת לפני 50 שנה?

ג'יימס פארוט אינו מופיע בספרי ההיסטוריה של האתלטיקה ולא זוכה להכרה מצד ההיסטוריונים והסטטיסטיקאים של הענף. הם לא מאמינים באמיתות הישגו. פארוט לא היה היחיד בתקופתו שהצטיין בריצה. רץ אחר בשם פאוול התערב שיעשה זאת גם כן ובמבחן שערך לפני הריצה עצמה קבע זמן של 4:03. לא ידוע מה עלה בגורלה של הריצה אבל ידוע שהוא היה מוכן להתערב על סכום גדול שיעמוד במשימה. אחד הדברים המעניינים לגבי פאוול היא העובדה שהוא ועוד כמה מהרצים של תקופתו רצו עירומים. הם ניסו לחקות בכך את האלטים היוונים הקדומים. יש גם דיווחים בעיתוני המאה ה – 18 באנגליה על ריצות למרחקים ארוכים שמהן ניתן לשער כי הרצים קבעו זמנים ששוים ברמתם ל – 2:10 במרתון.

למה אנחנו סקפטיים לגבי אמיתות הישגים אלה?, שואל רדפורד. יש הטוענים כי במאה ה – 18 לא היו אמצעים למדידה מדויקת של מרחקים. מסלולי ריצה כפי שאנו מכירים אותם כיום לא היו קימים והתוצאות הושגו במירוצי כבישים. לדעתו של רדפורד הטכנולוגיות למדידה מדויקת של מרחקים וזמנים היו קיימות במאה ה – 18  והשאלה היא אייך עשו בהן שימוש. גם בימינו עם כל החידושים הטכנולוגיים, נעשות טעויות רבות במדידה של מרחקים וזמנים במרוצי כבישים.

סיבה אחרת למחיקתם של הרצים האלה מספרי ההיסטוריה  היא לדעתו של רדפורד, היותם "מקצוענים": ההישגים נקבעו במירוצים שבהם נערכה התערבות על כסף על יכולתו של הרץ לקבוע הישג מסוים.

כללי הספורט, כפי שאנו מכירים אותם היום, נוסחו במאה ה – 19 (התקופה הויקטוריאנית). "הויקטוריאנים פעלו מתוך דחף אידיאולוגי לדחוק  מהספורט פלחים גדולים של החברה. מושג ה"חובבים" שלהם הוציא מחוץ לתחום כל מי שהרויח, ולו סכומים פעוטים.  עד 1880 רצים מכל שכבות החברה השתתפו בתחרויות אבל כאשר ה – Amateur Athletic Association (AAA) השתלט על הספורט נדחקו ה"מקצוענים" החוצה ונאסר גם על נשים לקחת חלק בתחרויות. לדברי רדפורד, עבור כותבי ההיסטוריה של הספורט, נקודת ההתחלה הייתה באקסטר קולג', אוקספורד בשנת 1850. לדבריו, עד 1888 עדיין שמרו על רשימות גם של הישגי מקצוענים. אנשי התקופה הודו כי אחת הסיבות ליצירת ה"קוד החובבי" הייתה כי במעמדות הגבוהים ומעמדות הביניים היו רבים שרצו לעסוק בספורט אך לא היו טובים מספיק בכדי להתחרות נגד המקצוענים. אם אינך יכול לנצח אותם – הוצא אותם מחוץ לחוק!..." השיאים של החובבים היו בדרך כלל פחות טובים משל המקצוענים (שהיו מן הסתם בני המעמדות הנמוכים שהיו מוכנים לרוץ אפילו תמורת סכומים פעוטים) אך  עד מהרה הפסיקו לפרסם אותם כלל. כל מי שניסה ברצינות להתחיל להתאמן לשבירת שיאים נזקק לכסף לפרנסתו וברגע שהיו עדויות שהוא נוהג כך הוא הורחק מהספורט. כך היה עם גדול הרצים של סוף התקופה הויקטוריאנית – וולטר ג'ורג', ובמחצית הראשונה של המאה ה – 20 עם רצים גדולים כמו פאבו נורמי וגונדר האג שסיימו את הקריירה המפוארת שלהם עם פסילה על הפרת כללי החובבות. אם היו מאפשרים להם להישאר יתכן שהיו שוברים את המחסום הרבה לפני בניסטר.

ריצה בניסטר

פט בוצ'ר, כותב במהדורת האינטרנט של הגארדיין , כי הישגו של בניסטר הסב נזק גדול לאתלטיקה.

בניסטר הצליח במשימתו הודות למשיכה שקיבל מברשר וצ'אטאווי. אמנם להם לא שילמו על המשיכה אך המעשה הזה משמש עדיין דוגמה לכל מה שמתחולל בזירת הריצות הבינוניות והארוכות עד ימינו עד כדי כך שגדול הרצים למרחקים בינוניים של ימינו, הישאם אל-גרוז', השתמש במושכים גם באליפויות העולם ובמשחקים האולימפיים. לדבריו של בוצ'ר, רבים שמחו על הפסדו של אל-גרוז' בגמר האולימפי בסידני, מסיבה זו.

לדעתו של בוצ'ר, הרגע הגדול של הריצות למרחקים בינוניים במאה ה – 20 לא התרחש בששה במאי 1954 באוקספורד אלא  אלא בשניים לפברואר 1974 בכריסטצ'רץ', ניו-זילנד, שם ניצח פילברט באיי במשחקי חבר העמים הבריטי בריצת 1500 תוך קביעת שיא עולמי ללא מושכים (קדם לו הרברט אליוט עם שיא עולמי ב – 1500 בגמר האולימפי ב – 1960). באיי פתח עם סיבוב ראשון של 54.9 ש' והוביל לכל אורך הדרך. בהקפה האחרונה ג'ון ווקר מניו-זילנד התקדם וסגר עליו. בנסיבות האלה אנו מוצאים כי ב – 99 מתוך 100 מקרים הרודף עובר את המוביל אבל באיי לא נכנע וסיים ראשון עם שיא עולמי. "לא את  בניסטר אנחנו צריכים להעריץ אלא את באיי..."


יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.