יורם אהרוני | פיסיולוגיה | 01/04/2020

מדדים פיזיולוגיים בשלוש צורות של ריצות תת-מרביות

תקציר מחקר שבוצע בתוניסיה

תיאור המחקר

מטרת המחקר הייתה להשוות את צריכת החמצן, ריכוז הלקטט והדופק בשלוש צורות של ריצה במהירויות תת-מרביות.
הנבדקים היו 12 גברים בגיל ממוצע 22.3 ובכושר טוב יחסית  - ממוצע צריכת החמצן המרבית שלהם היה 54.0 מ"ל/ק"ג/דקה. כולם עסקו בספורט בענפים: כדוריד, כדורגל או טניס. הנתונים המוצגים בחישובים הם לגבי 10  נבדקים  וזאת מאחר שאחד הנבדקים  לא ביצע כלל את אחד ממבדקי הריצה ואילו נבדק נוסף לא הצליח לסיים 4 דקות במהירות הריצה של הגדולה ביותר בה נתבקש לרוץ. הנבדקים זומנו ל-4 מפגשים שהרווח ביניהם היה לפחות שלושה ימים. במפגש הראשון הם ביצעו  את המבחן האירובי של אוניברסיטת מונטריאול. במבחן זה רצים על מסלול ריצה במהירות הולכת וגוברת המוכתבת מאותות קוליים (ביפים). בשתי הדקות הראשונות הולכים במהירות 6 קמ"ש וכל שתי דקות מוגברת המהירות. המהירויות בקמ"ש בשלבים הבאים הן: 7.1, 7.16, 8.48, 9.76, 11.0, 12.21, 13.39, 14.54, 15.66, 16.75, 17.33, 18.88, 19.91, 20.91, 21.91, 22.88. כל כ-40 מטר מוצב קונוס והנבדקים צריכים להגיע אל הקונוס לפני הביפ. הנבדק מופסק כאשר הוא במרחק של יותר מ-3 מטר מאחורי הקונוס בעת השמע הביפ או כאשר הוא  פורש מרצונו. פרטים נוספים על המבחן ראו במאמר של Leger ושותפיו משנת 1980. 
 המהירות הגבוהה ביותר שהגיעו אליה הנבחן במבחן אוניברסיטת מונטריאול כונתה Maximal Aerobic Speed (MAS) .  במפגשים הבאים נדרשו הנבדקים לרוץ קטעים של 4 דקות עם הפסקה של 30 דקות ביניהם במהירויות של: 60%, 70% ו-80% מה- .MAS מהירויות אלה היו בממוצע 9.1 קמ"ש, 10.6 קמ"ש ו-12.1 קמ"ש והותאמו לכל נבדק בנפרד. בכל אחד משלושת המפגשים אופן הריצה היה שונה: א) ריצה ללא עצירה (IR) - באופן הזה של הריצה לא נדרשו הרצים לעצור ליד הקונוסים והאותות הקוליים רק שימשו להם אמצעי לווסת את קצב הריצה. ב) ריצה עם עצירות (FR) - באופן הזה נדרשו הרצים לעצור כל 20 מטר ליד הקונוס עד השמע הביפ הבא. ג) ריצה הלוך ושוב (SR) -הנבדקים נדרשו לרוץ הלוך ושוב קטעים של 20 מטר לפי אותות קוליים שהכתיבו להם את הקצב. המבדקים נערכו על מסלול סינתטי באולם שהיקפו 120 מטר שעליו הוצבו 6 קונוסים.
במשך כל 4 המבדקים נמדדו  לנבחנים הדופק וצריכת החמצן. צריכת החמצן והדופק בדקה האחרונה בכל מהירות נלקחו בחשבון מאחר שההנחה היא כי  אחרי 3 דקות הנבדקים היו כבר במצב יציב (steady state). ריכוז הלקטט נמדד מדגימות דם שנלקחו שתי דקות לפני כל ריצה ושתי דקות אחריה וההפרש בין הריכוזים שימש לחישובים.

תוצאות

ה-MAS הממוצע של הנבחנים בריצה הראשונה היה 15.3 קמ"ש עם סטיית תקן של קמ"ש אחד. צריכת החמצן המרבית  חושבה ממבחן זה והייתה לפיכך הצריכה בדקה האחרונה של מבחן הריצה של מונטריאול. בכל שלושת המהירויות  שחושבו כאחוזים ממהירות MAS , צריכת החמצן בריצה ללא עצירה (IR) הייתה נמוכה מאשר בשני האופנים עם עצירה. במהירות הריצה של 60% מ-MAS צריכת החמצן ב-SR הייתה נמוכה מאשר ב-FR, ואילו בשתי המהירויות הגבוהות צריכת החמצן ב-SR הייתה גבוהה מאשר ב-FR.  בטבלה מוצגים ההפרשים ומתחת לכל הפרש רשום גודל האפקט.

דיון

באופן תיאורטי היה צפוי שההבדל בצריכת החמצן בין  ריצת FR לריצת IR יהיה גדול יותר ככל שמהירות הריצה תגדל אך זה לא קרה וההבדל נשאר בגבולות 7-6 מ"ל/ק"ג/דקה בכל שלושת המהירויות ובאחוזים ההפרש אפילו ירד ככל שעלתה מהירות הריצה: מ-20.8% ל-18.1% ול-14.9%. החוקרים מסבירים כי אולי בריצת FR הנבדקים עצרו לזמן קצר  מאד וחלק מהמומנטום בחלק גופם העליון סייע להם בתאוצה בקטע הבא.
ההבדלים בצריכת החמצן  בין SR ל-IR היו גדולים יותר מאשר ההבדלים בין FR ל-IR  במהירויות 70% ובמיוחד ב-80%. הסיבה לכך היא שבמהירויות גדולות שינוי הכיוון דורש יותר מאמץ. במהירות 60%  מ-MAS צריכת האנרגיה היא קטנה יחסית ולכן שינויי הכיוון לא דרשו יותר אנרגיה מאשר הריצה בקו ישר עם עצירות. במהירויות כאלה הרצים בשיטת הלוך ושוב הרבה פעמים מגיעים לקונוס כשנייה או שתיים לפני הביפ ושינויי הכיוון מתבצע למעשה במצב מנוחה ולכן דורש מעט מאד תוספת אנרגיה.
ההבדלים בריכוזי הלקטט בין  אופני הריצה השונים היו קטנים. יתכן שהסיבה לכך היא שרוב הריצות היו בריכוזי לקטט נמוכים יחסית.
החוקרים מסכמים וכותבים כי בדרך כלל מבססים את חישובי העומס על נתוני דופק. מחקר זה מראה כי נתוני דופק לא נותנים תמונה שלמה וכי ההבדלים בצריכת החמצן בין ריצה עם עצירות וריצה עם שינויי כיוון גדולים יותר מאשר ההבדלים בדופק. במשחקי כדורגל מוצגים בשנים האחרונות נתונים על מרחק הריצה של כדורגלנים ומהירות הריצה הממוצעת. מאחר שבמשחק זה יש עצירות ושינויי כיוון, המאמץ בריצות אלה גדול יותר מאשר בריצה רצופה לאותו המרחק. כך למשל חישב  חוקר אחר כי שחקני קבוצת כדורגל מסוימת רצו במשחק  מסוים 10,950 מטר בממוצע אך  המאמץ היה שווה לריצה של 13,166 של ריצה רצופה, כלומר כ-20% יותר. ממצאים אלה דומים לממצאים במחקר זה בהם ההבדלים בין ריצה רצופה לריצות עם עצירות ושינויי כיוון היו בגבולות 20%.

מקורות: 

1.    Bekraoui, Nabyl, Boussaidi, Lamia, Cazorla, Georges, Leger, Luc. Oxygen Uptake, Heart Rate, and Lactate Responses for Continuous Forward Running and Stop-and-Go Running With and Without Directional Changes. J Strength Cond Res. 2020;34(3):699-707
2.    Le´ger, L and Boucher, R. An indirect continuous running multistage field test: The University of Montreal track test. Can J App Sports Sci 6: 77–84, 1980.

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.