פטר דוידוביץ' | אתלטיקה | 08/11/2014
מורים רבים מזניחים, שלא בצדק, את לימוד מקצועות הזריקה בבית הספר. חשיבותם של מקצועות אלה רבה להבנת התנועה בכלל, להרחבה משמעותית של הבסיס התנועתי, לפיתוח מרכיבי הכושר הגופני ולהתפתחותו ההרמונית של הילד. מכשירי עזר "תוצרת בית" ומשקולות קטנות יסייעו למשימות אלה ולהכנה הכללית.
ענף האתלטיקה מהווה חלק נכבד בתכנית הלימודים לבית הספר היסודי וחטיבת הביניים. מתוך מקצועות האתלטיקה, המורים מעדיפים בדרך כלל, ללמד את אלה הקשורים לריצות וקפיצות, ולהדגיש פחות את מקצועות הזריקה. ללימוד נכון של הזריקות דרושה הכנה מוקדמת, כזו שתאפשר לתלמידים להגיע לרמה מוטורית מתאימה להפנמת מיומנויות זריקה. יש לתרגל, למשל, זריקה ותפיסה של חפצים שונים, בעלי משקלים שונים, דוגמת כדור כוח, שקיות חול וכדומה. עבודת ההכנה תואמת את מטרות החינוך הגופני, משפיעה באופן משמעותי על התפתחותם המוטורית של התלמידים ומרחיבה, כאמור, את בסיס שליטתם במיומנויות המוטוריות.
כאשר המורים מלמדים את זריקת כדור ההוקי, או הדיפת כדור ברזל, ללא הכנה מספקת בלימוד יסודות הזריקה, אזי, לא מפליא הדבר, שהתלמיד יתקשה להבין, איך לזרוק חפץ קטן באופן יעיל למרחקים מרביים או, לחילופין, למה דורשים ממנו "לזרוק" את כדור הברזל בצורה כל כך לא נוחה.
נראה, שיש מספר סיבות, שבגללן מורים מסוימים מעדיפים לוותר על לימוד מיומנויות הזריקה בבתי הספר ושיפור הסגנון והיכולת בהם.
בין הסיבות השכיחות לכך:
א) חוסר תנאים מתאימים - חצר קטנה, מכוסה מרצפות או אספלט, ובלי אזור מתאים לזריקות.
ב) מיעוט חפצים המשמשים ללימוד מקצועות הזריקה במחסני הציוד בבתי הספר (למרות שבדרך כלל מחירם של המכשירים הוא לא יקר במיוחד).
ג) הסיכונים הבטיחותיים בלימוד ההדיפה והזריקות. שני סוגי סיכונים עיקריים יש במקצועות הזריקה: 1) סכנת היפגעות מהמכשירים; 2) סכנה לפציעות במפרקים (במיוחד מפרק הכתף) כתוצאה מפעולת הזריקה שהיא מהירה ועוצמתית. את הסיכונים אפשר למנוע לחלוטין, אם למורים תהיה התייחסות מתודית נכונה לנושא הבטיחות בכלל ובמקצועות הזריקה בפרט.
ד) חוסר המודעות של המורים לחשיבות הנושא, לצורך השגת המטרות הכלליות של החינוך הגופני.
ה) חוסר הביטחון של המורה בידיעותיו המקצועיות וביכולתו ללמד את הנושא , לעשות שימוש במגוון של אמצעים ולעניין את התלמידים בתהליך הלימוד.
אין לי כוונה להרחיב בנושא זה, אך חשוב שהמורים ידעו שדרך מקצועות הזריקה ניתן להרחיב באופן משמעותי את מטען מיומנויות היסוד של התלמידים. לכן, העיסוק בנושא הזריקות חשוב ויעיל לכל שכבות הגיל.
אם נעקוב אחרי תנועותיהם של הילדים ניווכח שבפעילויות היומיומיות שלהם הם מבצעים, תוך כדי משחק ובאופן טבעי, תנועות זריקה שונות.
ישנן שלוש צורות שונות של זריקה שבהן משתמשים ילדים באופן אינסטינקטיבי:
* את החפץ הכבד הם יהדפו.
*את החפץ הקל יותר הם יזרקו ביד ישרה מהצד, בדומה לזריקת דיסקוס.
*את החפץ הקל והנוח לתפיסה הילדים יזרקו בתנועה של זריקת אבן (יד כפופה מעל לקו הכתפיים), או מתחומנו – זריקת כדור הוקי, שמשמשת גם בסיס להטלת כידון.
תנועות הזריקה, ההטלה וההדיפה שייכות למאגר התנועות הטבעיות, מאז ימי האדם הקדמון. תנועות הזריקה וההטלה שימשו לו, בחיי היומיום, כאמצעי להישרדות, ולאחר מכן, כאמצעי להשגת מזון. מאוחר יותר, הוא השתמש בתנועות אלה בשעת קרב ואחר כך לתחרויות זריקה.
כיום, זריקות של כדור הוקי, רימון תרגול (משקולת), כדוריד ודיסקוס, הדיפת כדור ברזל, הטלת כידון ויידוי פטיש מהווים צורות שונות של זריקה תחרותית, אך בגלל השפעתן על התפתחותו המוטורית של התלמיד, הזריקות משמשות אמצעי חשוב להתפתותו ההרמונית של התלמיד ולהפעלה מגוונת של הגוף.
כדי לזרוק היטב, התלמיד צריך להיות בעל כוח מרבי, בנוסף למהירות וכוח מתפרץ רב. כמו כן, ללימוד וביצוע של תנועות זריקה יעילות ומדויקות יש צורך בזריזות, תחושת קצב, שיווי משקל וקואורדינציה גבוהה (תיאום עצבי-שרירי). ברור שהתלמידים צריכים להיות בעלי כוח רצון והתמדה, שיאפשרו להם להשקיע מאמצים גופניים רצופים.
הזריקות היעילות הן תוצאה של חוקים טכניים ברורים (המבוססים, לרוב, על חוקים פיסיקליים) ומשום כך, הבנת התנועה על-ידי התלמיד היא חשובה, אולי, יותר מאשר במקצועות אחרים של האתלטיקה.
להבנה טובה יותר של הנושא, רצוי לדון, בקצרה אמנם, במספר יסודות טכניים, המאפיינים את מקצועות הזריקה. מבלי להכיר יסודות אלה, המורה אינו יכול ללמד בצורה נכונה את מקצועות הזריקה בבית הספר.
על פי ההגדרה, מקצועות הזריקה באתלטיקה כוללים את אלה, שבהם חפץ מסוים, בעל צורה וגודל מוגדרים, נזרק באוויר, רחוק ככל האפשר. החפץ צריך לנחות בתוך גזרה מוגדרת, מבלי שהזורק יוצא באופן לא חוקי ממשטח הזריקה (עובר את קו ההטלה בכידון או יוצא קדימה בהדיפת כדור ברזל, זריקת דיסקוס ויידוי פטיש). סוגי הזריקה השונים מסווגים על פי צורת החפץ ומשקלו ולעיתים אפילו גם לפי אופן ביצוע תנועת הזריקה. סוגי הזריקה הם:
מאמר זה מתמקד רק בהדיפה והטלה, כי אלו הם המקצועות הנלמדים בבתי הספר. (הערה: הכוונה במאמר זה למונח הטלה הוא לזריקה מעל קו הכתף כמו בהטלת כידון, זריקת כדור הוקי וכו'. בשפה העברית, בניגוד לשפות רבות אחרות, יש שם נפרד לכל אחת מארבע צורות הזריקה המוזכרות בחוקת האתלטיקה הבין לאומית).
בהדיפה, הכוח מופעל על החפץ הנזרק פועל לשני הכוונים: מאחור קדימה ומלמטה למעלה. השקול של שני הכוחות הללו הוא הוא שקובע את המסלול שבו יעוף כדור הברזל. לכן, ידו של ההודף אוחזת בכדור, תמיד, בחלקו האחורי והתחתון.
בתנועת ההטלה, כוחו של המטיל מועבר לחפץ (כידון תחרותי) בתנועה מהירה בקו ישר, מאחור לפנים, כאשר גם כאן ניתן להבחין במרכיב אנכי, מלמטה כלפי מעלה). לכן, היד המטילה היא ישרה, מאחורי גופו של הזורק, עד שלב שחרור החפץ (סיום ההטלה). התנועה מתבצעת מעל גובה הכתף, במהירות מרבית (לכן, הקו הישר הוא גם הדרך הקצרה ביותר של הבאת החפץ מאחור לפנים, ושחרורו בזווית יעילה).
מסלול מעופו של החפץ הוא, תמיד, בצורת פרבולה. המאפיינים של מסלול כזה הם הקובעים את גובה ומרחק הזריקה. בגלל מדידת אורכה של הזריקה, ישנה חשיבות לאורך מסלול הפרבולה שעושה החפץ הנזרק.
המרכיבים הקובעים את מרחק הזריקה הם:
א) המהירות ההתחלתית של החפץ הנזרק.
ב) זווית השחרור של החפץ.
ג) גובה השחרור של החפץ.
ד) התנגדות האוויר.
א. המהירות ההתחלתית של החפץ הנזרק. זוהי המהירות שבה החפץ הנזרק עוזב את היד הזורקת. המהירות ההתחלתית היא הגורם החשוב ביותר המשפיע על מרחק הזריקה והיא תלויה במרכיבים הבאים:
מספר הכוחות המופעלים בזמן תנועת הזריקה (בהרצה ובזריקה עצמה).
שילובם של הכוחות, כלומר, באיזו מידה, השקול של הכוחות הוא אמנם מסלול המעוף האידיאלי של החפץ.
הדרך שבה הכוחות משפיעים על החפץ – הכוונה היא, שהדרך שהחפץ עושה תוך ההרצה והזריקה עצמה, תהיה ארוכה דייה, שתאפשר לכוחות להשפיע באופן מרבי על החפץ.
עוצמת הכוחות וסדר הפעלתם. הכוח העיקרי (בדרך כלל מקורו בשרירי הרגליים) הוא הראשון שצריך להשפיע על החפץ הנזרק. כל שאר הכוחות (שמקורם במותניים, בגו, בכתפיים, בידיים ובכפות בידיים) מצטרפים אחר כך. כל הכוחות האלה ביחד מגבירים את עוצמת התנועה ברצף ובמהירות גדלה והולכת. הפסקה, או שבירה של קצב ההרצה, ו/או הזריקה עצמה, ימנעו השגת מרחק מרבי.
ב. זווית השחרור של החפץ.
זוהי הזווית שבה החפץ הנזרק עוזב את היד (הזווית הנוצרת עם המשטח עליו ניצב הזורק). באופן תיאורטי הזריקה היעילה נעשית בזווית של 45 מעלות. מעשית, הזריקה אינה מגיעה לזווית זו. ישנם כמה גורמים המונעים מהחפץ לנוע במסלול היעיל ביותר: התנגדות האוויר, צורת החפץ (ככל שהחפץ רחב יותר כך גדלה התנגדות האוויר) ומזג האוויר. מדידות שנעשו בקרב הודפי כדור ברזל בכירים מצאו טווח רחב של זוויות שחרור הנע בין 26 ל-45 מעלות עם ערך ממוצע של 37 מעלות. למהירות בה עוזב החפץ את היד יש חשיבות הרבה יותר גדולה מאשר לזווית, כאשר הסטייה מהזווית האופטימלית אינה חריגה בגודלה (כמו למשל, זריקה שטוחה מאוד הנצפית לעיתים אצל ילדים). נמצא שכאשר עולה זווית השחרור, יורדת מהירות השחרור. כל אתלט צריך למצוא את השילוב האידיאלי עבורו בין מהירות השחרור לזווית השחרור.
אצל מטילי כידון בכירים נמצא ערך ממוצע של 33 מעלות לזווית השחרור, אך גם כאן בטווח רחב של הנע מ-26 ועד 40 מעלות.
ג. גובה השחרור של החפץ.
ככל שהנקודה שבה החפץ משתחרר מהיד גבוהה יותר, כך יהיה לחפץ מעוף ארוך יותר. לכן, כדאי לזורק לשחרר את החפץ בנקודה גבוהה ככל האפשר. מכאן ברור, שיש יתרון מסוים לזורקים גבוהים (שני זורקים בעלי גובה שונה עשויים לשחרר את החפץ באותה מהירות ובאותה זווית, ובמקרה כזה ינחת החפץ של הזורק הגבוה רחוק יותר מאחר שמסלול החפץ יהיה ארוך יותר).
ד. התנגדות האוויר.
זהו גורם חשוב, המשפיע על השגת מרחק מרבי. גודל התנגדות האוויר עומד ביחס ישר לשטח הפנים של החפץ הבא במגע עם האוויר בזמן המעוף. התנגדות האוויר עולה ככל שגדלה מהירות החפץ. מבחינתו של התלמיד, גורם זה אינו רלוונטי, מפני שבהדיפת כדור ברזל, כמו גם בזריקת כדור הוקי, החפצים הם עגולים ולכן טכניקת הזריקה אינה גורמת להגדלת שטח החיכוך של החפץ עם האוויר, כפי שזה עלול לקרות בזריקה לא נכונה בהטלת כידון או בזריקת דיסקוס, ובכך לקיצור מרחק הזריקה (הטלה).
קיימים שני שלבים עיקריים בכל זריקה:
הרצה (או במקרה של כדור ברזל, דיסקוס ופטיש – התנועות המבוצעות במעגל לפני התחלת פעולת הזריקה בידיים כמו תנועה סיבובית או צעדי גלישה).
הזריקה עצמה.
1. ההרצה – כאמור, מורכבת מכל התנועות שהאתלט מבצע עד הזריקה עצמה. אלה עשויות להיות:
צעדי גלישה – בהדיפת כדור ברזל.
ריצה באופנים שונים בצעדים האחרונים – בהטלת כידון, וזריקות של כדור הוקי או כדור קטן אחר.
סיבוב וחצי – בזריקת דיסקוס ובהדיפת כדור ברזל בסגנון סיבובי.
שלושה או ארבעה סיבובים – ביידוי פטיש.
מבנה ההרצה מושפע משלושה גורמים: הטכניקות השונות בזריקה; צורת החפץ הנזרק; דרישות החוקה.
להעביר, כבר בשלב ההרצה, מהירות התחלתית סבירה לחפץ נזרק.
להביא את הזורק לעמדה טכנית אופטימלית כזאת, שתאפשר לו להתחיל את ביצוע הזריקה ביעילות מרבית.
המלצות כלליות לקראת ביצוע יעיל של ההרצה:
ההרצה צריכה להיות שטוחה ובקצב הולך ומתגבר. לכן, זמן השהייה על מסלול ההרצה, ללא תמיכה בקרקע, צריך להיות קצר ככל האפשר.
בזמן ההרצה, תנועת חלקו התחתון של הגוף מקדימה את תנועת החלק העליון. תנועת החלק התחתון מהירה יותר, ובכך מאפשרת הגדלת המנוף בזמן הזריקה וניצול מרבי של הכוח המופעל על ידי האתלט.
מהירות ההרצה של הזורק תלויה ביכולת ההאצה שלו ושליטה, בו זמנית, בטכניקת התנועה.
2. הזריקה עצמה
הזריקה עצמה היא מכלול התנועות שהאתלט מבצע, מסיום הצעד האחרון של ההרצה ועד שחרור החפץ מהיד. המטרה, בשלב זה היא להוסיף לחפץ הנזרק עוד "דחיפה", מהירות וכיוון. תנועת הזריקה מתבצעת באופן מהיר ושוטף.
הזריקה עצמה כוללת שלושה כיווני תנועה שונים:
תנועת הרמה, שבה מעלים את המסה של החפץ ומרכז הכובד של הזורק.
תנועת העברה, שבה מרכז הכובד של הזורק, ומיד לאחר מכן המסה של החפץ הנזרק מועברים מרגל ימין לרגל שמאל (בהנחה שהזורק הוא ימני).
תנועות סיבוביות – ציר המותן, ולאחר מכן ציר הכתפיים, מסתובבים מימין לשמאל (שוב, בהנחה שהזורק הוא ימני).
המאפיין העיקרי של הזריקה עצמה הוא שכל קבוצות השרירים פועלות תוך מאמץ מרבי, בזמן קצר ובסדר מוגדר בזמן ובמרחב.
מאמר זה הוא עיבוד של המאמר המקורי שהופיע במגזין "עולם הריצה", גיליון 49, עמ' 11-7, ינואר-פברואר, 1991. המאמר המקורי מכיל גם איורים שלא צורפו כאן.
יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.
יום פתוח - יום שני 30.5.2022 בשעה 16:30 - תואר ראשון, שני, הסבת אקדמאים ומכינה
.png "המרכז האקדמי לוינסקי וינגייט")
.jpg)
.jpg)
