פעילות גופנית לאנשים עם מוגבלות תחומי דעת וידע מקצועי

מאת פרופ' ישעיהו הוצלר

פעילות גופנית כפעילות תומכת בריאות היא בעלת היסטוריה ארוכה. האמרה "נפש בריאה בגוף בריא" (mens sana in corpe sano) היתה שגורה כבר אצל ג'וניוס יובנליס הרומי (Junius Juvenalis,(65-127 פעילות גופנית מותאמת באופן מיוחד להתמודדות עם מגבלות גופניות ונפשיות מוכרת כבר כ- 200 שנה. רבים מיחסים את השורשים של תחום עיסוק זה לפעילותו של פר הנריק לינג (Per Henrik Ling: (1776 - 1839בשבדיה. לינג היה סייף, פגוע בידו האחת שלמד את ההשפעה של תרגילים גופניים על שיקומו. כתוצאה מניסיונו האישי, פיתח מערכת של תרגילים שנודעה בשם התעמלות רפואית. החידוש בשיטתו של לינג היה היישום המדעי של עקרונות אנטומיים ופיזיולוגיים לפיתוח מערכת שיטתית של תרגילים לטיפול ומניעה של פגיעות גופניות. ציוד עזר שהיה מקובל בהתעמלות השבדית שימש גם למשימות של ההתעמלות הרפואית, לרבות סולם שבדי, מקבילים, לוחות שיווי משקל, חבלים וכיו"ב. המכון המרכזי להתעמלות (Central Institute of Gymnastics:CIG) שלינג הקים בשטוקהולם עניין רופאים רבים, והיה בעל השפעה רבה בכל רחבי אירופה. החל מ – 1880 למדו במוסד זה קורסים בני שנה שלמה על סמך תורתו של לינג.

התפתחות משמעותית נוספת באירופה התרחשה בצרפת, מקום בו הרופא ז'אן מרק איטרד (Jean-Marc Itard:(1775-1839 השתמש בפעילות תחושתית-מוטורית, ותפיסתית-מוטורית לשיקום פגיעות חושיות ונפשיות. איטרד נודע ברחבי עולם גם עקב ניסיונו לחנך את הילד ויקטור מאבירון שנמצא בגיל 12 ערום ובלתי מילולי ביער, ללא חינוך אנושי. ההשפעות האירופאיות הגיעו לארה"ב במהלך המאה ה- 19 לעיר בוסטון, היכן שלקראת סוף המאה, נבוגר המכון השבדיCIG בשם נילס פוסה, Nils Posse:(1862-1895) החדיר את השיטה השבדית למערכת בתי הספר של העיר בוסטון. לימים פוסה הפך המנהל הראשון של המחלקה לחינוך גופני ובריאות בקולג' של וולסלי.

באמצע המאה ה- 20 חלה התפתחות משמעותית נוספת, כאשר הרופא היהודי לודוויג גוטמן קיבל את ניהול המחלקה לנפגעי חוט שדרה בעיירה האנגלית סטוק מנדוויל, וחולל מהפכה בעקרונות השיקומיים. בין היתר, גוטמן שקיבל לאחר מכן את תואר האצולה "סיר", נודע כמי שאמר, שהתרומה המשמעותית ביותר לקרירה הרפואית שלו היה ההחדרה של פעילות גופנית וספורט למערכת השיקום של נפגעי חוט שדרה ובעלי נכות אחרים. גוטמן החל בפעילות של התעמלות, סיוף, אגרוף, טניס שולחן, חץ וקשת ובתחילת שנות ה- 50 של המאה ה 20 החל את התנועה, והמסורת של משחקי הספורט של סטוק מנדוויל המתקיימים עד היום. לימים משחקי סטוק מנדוויל הפכו לאולימפיאדת הנכים, אשר מקיפים כיום כבר מעבר ל 4000 ספורטאים באירוע המתקיים בעיר האולימפית, במתקנים האולימפיים זמן קצר לאחר סיום האולימפיאדה הרגילה. מרבית המחלקות שעסקו בארה"ב ובארצות אחרות בעולם בתחום הפעילות הגופנית המותאמת לבעלי מוגבלויות גופניות ונפשיות צמחו בתוך בתי הספר לחינוך, ומיעוטם בבתי ספר לבריאות או רפואה. כתוצאה מכך, פעילות גופנית מותאמת קבלה בנוסף להשפעות של מדעי הרפואה, ולמכוונות הרפואית, גם השפעות חינוכיות משמעותיות.

ב- 1977 הוקם בקוויבק שבקנדה האיגוד הבינלאומי לפעילות גופנית מותאמת (International Federation of Adapted Physical Activity: IFAPA), ששם לו למטרה למסד פעילות גופנית מותאמת כשירות לבעלי צרכים מיוחדים בפעילותם הגופנית, כתחום עיסוק מקצועי וכתחום דעת אקדמי. האיגוד מקיים כנסים בינלאומיים אחת לשנתיים ונעזר בכתב העת המדעי Adapted Physical Activity Quarterly: APAQ ככלי להפצת הידע. בין הכינוסים הגדולים ביותר שהתקיימו היה הכינוס ס1989 בברלין בניהולה של פרופ' גודרון דול-טפר, שגם הטמיעה לראשונה את המושג APA באירופה. לאחרונה הוקמה באירופה רשת מידע בינאירופאית בתחום APA וכתב עת מכוון בנושא.

ניתן לחלק את תחומי היישום של הפעילות הגופנית המותאמת לארבע קטגוריות מרכזיות:

חינוך גופני לילדים ונוער, שמהותו הקניית ערכי בריאות ופעילות גופנית לאורך החיים, מיומנויות שימושיות בפעילות גופנית, דפוסי תנועה בריאה ומושגי תרבות הגוף.
ספורט הישגי, שמהותו מיצוי היכולת האנושית בתנועה, תוך חתירה להישג מיטבי במשימה, ויותר טוב ממתחרים אחרים.
ספורט כפעילות נופש, פנאי ואתגר, שמהותו ביטוי חופשי למאוויו של האדם לביטוי בתנועה כחלופה לפעילויות כפויות מכוח אילוצי חיי היומיום והעבודה.
ספורט טיפולי, שמהותו שימור, מניעת החמרה ושיפור תפקוד גופני ומיומנויות גופניות, למרות מצב מצב גופני או נפשי מגביל.תחום זה קרוב מאוד במהותו לפיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ותראפיה בתנועה. להלן תיעשה הבחנה מסוימת ביניהן.

ספורט טיפולי עדיין איננו מוכר דיו על ידי המערכת החינוכית פורמלית, למרות שהוא נעשה יותר ויותר נפוץ. ספורט טיפולי הוא תת-התמחות בתחום הפעילות הגופנית לילדים בעלי צרכים מיוחדים. כיום מקבלים בארץ הכשרה לתחום זה במכללה לחינוך גופני ע"ש זינמן במסגרת המגמות של חינוך גופני לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים, חינוך גופני וספורט לנכים, ועיצוב התנהגות. כמו כן במגמה לחינוך מיוחד של סמינר הקיבוצים. זהו תהליך, אשר במסגרתו נעשה שימוש באמצעים מתחום התנועה, המשחק והספורט לשם השגת יעדים בתחומים הגופניים (פיתוח כושר גופני, גמישות, שיווי משקל, מיומנויות יומיומיות וייחודיות) ובתחומים הנפשיים-חברתיים (שליטה עצמית, העצמה). ההתערבות תהיה ברמה הגופנית הגלויה (מוגבלות גופנית, סימפטומים) הקוגניטיבית, האמוציונלית (חרדה, דיכאון, תוקפנות) וההתנהגותית (משמעת, ציות לחוקים וכללים). ההתערבות יכולה להיות ממוקדת לכל אחד מרבדיה של המוגבלות (פרק א, טבלה א- 2): לקות (היכולת שנפגעה), נכות (התוצאה התפקודית של יכולת הפגועה, ו- מוגבלות (פגיעה באיכות החיים) (הוצלר, 1990).

הדגש בספורט הטיפולי נעשה ברמה של כאן ועכשיו (Here and Now (תוך התמקדות על יעדים ספציפיים בתחום התנועתי, ספורטיבי, ובזיקה לשינויים נפשיים, חינוכיים והתנהגותיים. אפשר לומר, אם כך, כי הספורט הטיפולי נמצא בזיקה הדוקה עם כל ארבעת תחומי ההתערבות בחינוך המיוחד: החינוכי, הפסיכו-חברתי, הפרא-רפואי והאומנותי-יצירתי. להלן תרשים, שממחיש את זיקתו של הספורט הטיפולי לתחומים האחרים של החינוך המיוחד.