| | 15/07/2010

מסיפורי מתמחים

בנעלייך - מכתב למורתי ילנה ניקולייבנה

תסכולים של מורה מא' ועד ת'

בנעלייך - מכתב למורתי ילנה ניקולייבנה

 
ישראל. חורף 2010. גשם החל לרדת. מבעד לחלון אני רואה את הילדים בדרכם מבית הספר. קולות צהלה ושמחה של הילדים הנרטבים מטיפות המים, שהחלו להמטיר העננים הכבדים שבשמים, חודרים מבעד לחלון הזכוכית וממלאים את חדרי. הייתי קצת יותר גדול מילדים אלו, שצחוקם מתגלגל עתה ברחוב, כאשר הכרתי אותך. אז ירד שלג כבד שכיסה את הרחובות והבתים. באותם חורפים של מולדבה, בינות לפתיתי השלג שצנחו על ראשנו, פילסנו, אחי ואני, את דרכנו לבית הספר. 

כמה רחוק. כמה קרוב.

חורף. בית ספר. תלמידים. אני מוצא את עצמי עומד היום בנעליך. נעליך הגדולות. שואל את עצמי מה היה בך שהפך אותך לכל כך משמעותית בחיי, עד שנצרבת בזיכרונות ילדותי שילוו אותי, כך אני מאמין, עד יומי האחרון. את, שהפכת לי עין נוספת בה אני מסתכל על הדברים וכוח מניע  בלתי נפרד משלי בהתמודדות עם משימות חיי. בימים אלו עולה דמותך לנגד עייני לעתים מזומנות. האם הייתה זאת אישיותך הנעימה והמקבלת, הפתוחה והכנה או דווקא התקיפות והסמכותיות שבך? האם הייתה זאת יכולתך לראות אותנו כקבוצה ואת כל אחד מאתנו כאדם בפני עצמו, או החמימות, הנכונות להקשיב, השקט והביטחון שבהם התנהלת? האם הייתה זאת מסירותך ומחויבותך אלינו, גישתך האמיתית או הכבוד, האמון והביטחון שהיה לך ביכולותינו? או אולי שילובם של כל אלה? ואולי פשוט העובדה שאהבת אותנו?

למדתי כאן, בישראל, את מילות שירו של טשרניחובסקי שאומרות "האדם אינו אלא תבנית נוף ארץ מולדתו". את חלק מנוף מולדתי. ואני, אני תבנית כפולה. שילוב של נוף ארץ מולדתי ונוף הארץ בה קשרתי את גורלי והפכתי למולדתי השנייה. בכור ההיתוך שקוראים לו צה"ל, כמו גם בלימודיי לקראת התואר הראשון, בשירות המילואים בעבודותיי כסטודנט, במפגש אם האנשים, בכל אחד ואחד מאותם רגעים נשמתי לתוכי את נוף המולדת החדשה שהלך והתמזג לו, אט אט, עם נוף ארץ מולדתי הישנה.

וכך אני מוצא עצמי, תבנית נוף כפולה, עומד מול תלמידיי שלי ורואה בהם את עצמי, בגילם, דומה ולא דומה, כשאת, מורתי הנערצת, עומדת מולי ומול חבריי לכיתה. 

 היית מאמינה? הפכתי למורה?

היה עולה בדעתך  שאותו ילד שובב (שהיום היה לבטח מאובחן כהיפר אקטיבי והיה מטופל בריטלין) אותו ילד שהיה נכנס לכיתה, זמן רב אחרי הצלצול, חסר נשימה ומזיע (גם בימות השלג הקרים) כשכדור, שהיה חלק בלתי נפרד מגופו, טמון עמוק מתחת חולצתו, אותו ילד יהפוך ברבות הימים למורה?

אני לא יודע אם היה לך מושג כמה גאוותך על הישגי בתחום הספורט, עידודך והדרך המיוחדת שמצאת לעניין אותי בשעורי הספרות הפכו את הלימודים לאפשריים עבורי ואת בית הספר למקום שאליו רציתי לחזור. קבלת הפנים כשהייתי שב מתחרויות, כמו גם העובדה שלא פסחת אף פעם על ההזדמנות לשבח אותי ואת הישגי בפני חברי לכיתה, יצרה אצלי מחויבות עמוקה ללימודים ואליך. רצון עז שלא לאכזב אותך. דחף חזק לעמוד בציפיותיך. תחושה שאם את מזהה בי את יכולותיי ומאמינה בהן אני חייב להוציאן לפועל. בדרכך שלך ידעת לעשות זאת. מתוך הבנה עמוקה של מגבלותיי (המוגדרות כיום כהפרעות קשב וריכוז וכן העדרויותיי התכופות בשל עיסוקי בספורט תחרותי) בנית עבורי תכנית לימודים ייחודית באמצעותה היטבת לעורר בי את הסקרנות מחד ולהקנות לי את חומר הלימוד מאידך. הייתכן שכה היטבת להכיר אותי? לראות דרך מסך הפעלתנות שלי את נשמתי? למצוא את הדרך להגיע אלי?

עדיין פעלתן אבל כבר לא ילד. כבר לא מורתי אך עדיין גאה בי. בביקורי האחרון במולדובה הגעתי לבית הספר לפגוש אותך. תחת הזכוכית הכבדה שמכסה את שולחן הכתיבה שלך העומד בפינת כיתתך מוצגת, בין יתר התמונות, גם תמונתי כחייל במדים. אולי כאן טמון סוד ההצלחה שלך כמורה. מורה שהפכה לי מורה לחיים. הפכה לי למודל. לצד שולחן הכתיבה שהיה מחוץ לטריטוריה שלנו כתלמידים, היכל קודש שאין להתקרב אליו, שגילם את כל הכבוד והיראה שרכשנו לך באופן אישי ולמוסד ההוראה בכלל, לצדו ניצבת אישיותך והיכולת שלך לאהוב אותנו כתלמידים, להעריך אותנו כבני אדם ייחודים, להיות גאה בכל אחד ואחד מאיתנו על מה שעינייך בחרו לראות בנו.

אני מוצא עצמי היום עומד בנעליך הגדולות ומנסה למלאן. זוהי השנה הראשונה בה אני ניצב מול תלמידיי שלי. לא חלף זמן רב מאז סיימתי את לימודי ההוראה. איני יודע מתי זה קרה ולא יכול להצביע על הרגע בו גמלה בי ההחלטה להיות מורה אך מרגע שגמלה בי ההחלטה ידעתי איזה מורה אני רוצה להיות. מורה שיהיה מסוגל לזהות את הייחודיות של כל אחד מתלמידיו, מורה שישכיל לראות בתלמידיו גם את מה שלא נגלה לעין כל. מורה שיוכל לתת יחס אישי לכל תלמיד גם בתוך המסגרת הנוקשה של הכיתה ובית הספר, מורה שינחה כל אחד מתלמידיו למצות את הפוטנציאל האישי הגלום בו ומעל הכול מורה שתלמידים ישאו את דמותו בליבם כמו שאני נושא אותך. מורה דרך. מכוון. משפיע.

טרם חלפה שנה מאז הצגתי את עצמי בפני תלמידיי כמורה שלהם לחינוך גופני. החלומות קורמים עור וגידים... את לנגד עיני כל העת. מנהל איתך דיאלוגים ארוכים. מצאתי את עצמי לפני מספר ימים, בעת ביקור בית אצל טל, אחד מתלמידיי. על קירות חדרו תלו תמונות רבות של מכוניות מרוץ. רק בחדרו, בביתו, למדתי עליו שהוא מתחרה מקצועי בנהיגה במכוניות קארטינג... רק בחדרו, בעולמו שלו, יכולתי להסב את תשומת ליבו לעובדה שלתלונה המרכזית של מרבית המורים כלפיו, כאילו אינו יכול להתרכז, אין אחיזה במציאות ככל שמדובר בתחביב שלו. עיניו של טל אורו. הוא ציין בפניי שאף אחד קודם לכן, גם לא הוא עצמו, לא הבחינו בכך שבחר לעסוק בתחום הדורש ריכוז מרבי. האפשרות של טל לראות את עצמו כבעל יכולת ריכוז הפתיעה אותו. זווית הסתכלות חדשה זאת על עשייתו האירה באור שונה את יכולותיו. ברגע קטן של חסד הרגשתי שיכולתי לתת לטל מה שקיבלתי ממך כמורה משמעותית בחיי.

וישנם גם גיא ואמיר המתגוררים בסמיכות זה לזה באותו ישוב. על אף שלמדו כל השנים באותה כיתה לא ביקרו זה בביתו של זה קודם למפגש המשותף שלי איתם. במסגרת סבב ביקורי הבית ששמתי לעצמי כמטרה לערוך בקרב תלמידיי, ביקרתי את גיא ואמיר בביתם והצעתי להם לבנות עבורם תכנית אימונים לפעילות משולבת. גיא ואמיר התרגשו מהרעיון. הם החלו להתאמן יחדיו פעמיים בשבוע בהתלהבות רבה. מדרבנים האחד את השני לצאת לאימונים. בתום כל אימון הם מדווחים לי על תוצאות האימון. אני מקווה שתחושת ה"ביחד" החדשה שנולדה בהם, כמו גם האימונים המשותפים, יביאו בעקבותיהם גם תחושת הצלחה שהשפעתה תהא מקדמת אף בתחומים אחרים. דבר אחד ברור, כבר בשלב זה, גיא ואמיר החלו לבקר האחד בבית חברו. 

היכולת לכוון. היכולת להשפיע. היכולת ללמד. היכולת לגרום לתלמידי לעשות דברים טוב יותר היא כוח משכר. יש בתגמול ובסיפוק שבאלה כדי לגרום לך להתמכר להם. לרצות לאסוף אותם אחד לאחד למחרוזת ארוכה של עשייה. 

האם באלו היה כוחך? 

מולדובה. חורף 2010. השלג ודאי מכסה את עירך. אני מדמיין אותך אוחזת במעטפה הנושאת על גבה את שמי כאשר מבעד לחלון נשמע צחוקה של חבורת ילדים צוהלת המשתעשעת בערימות השלג. מה את חושבת כאשר את פותחת לאיטך את שוליה של המעטפה הנושאת את מכתבי? מה עולה לנגד עיניך כאשר את רואה את שמי כתוב על גבה של המעטפה? מה היא אותה תמונה שעולה לנגד עיניך? מה את מרגישה למקרא מכתבי? האם את שוזרת עוד חרוז של סיפוק בשרשרת עשייתך? 

(תורגם מרוסית)